"The TorahAnyTimes" Newsletter                                                                                                                                           Print Version              פרשת כי תבוא  כ"א בספטמבר 2019 | כ"א באלול תשע"ט  Compiled and Edited by Elan Perchik

הרבנית אסתר יונגרייז ע"ה
לסלול את הדרך

הורני ד' דרכך (תהלים כ"ז י"א, לדוד ד' אורי)

בתקופת המלחמה החליטו הוריי החלטה רבת-חשיבות: לבקר אצל סבא וסבתא שלי בביתם, במרחק-מה ממקום מגורי משפחתי בהונגריה. נסענו מתוך סכנה ופחד אך זכינו להגיע לשם חיים. ובפרט, בהתחשב בעובדה שאבי היה בעל זקן שחור ארוך וחבש כובע רבני, לא היה מקום לטעות ולחשוב שהוא גוי. אבל בעזרת ד', לבסוף הגענו בשלום.

בעת ההיא היה חורף וירד שלג לבן ויפה. היה קר ומר, אבל היה משהו שחימם אותי במיוחד בשהותי בבית סבא וסבתא במשך שבוע. זה היה חיקו של סבא. הייתי יושבת בנוח על ברכיו כל בוקר כשהיה חוזר הביתה מבית הכנסת וישב ללמוד גמרא. לא איחלתי להיות בשום מקום אחר. ישבתי מסובבת בבטחה בחיבוק סבי, התנודדותו כה וכה והמהומו הנעים הרגיעו אותי. כמו כן, סבתי הגישה לי תה חם וקוביות סוכר, שסבי טבל בנוזל החם ונתן לי.

ביום האחרון של ביקורנו ישבתי על ברכי סבא והבחנתי במשהו מוזר. הוא היה רועד. הסתכלתי כלפי מעלה וראיתי שהוא מתייפח. לא הייתי בטוחה מה אירע, ואז מהר קפצתי מעל ברכי סבא ורצתי לאבי. "טאטי," אמרתי, "מדוע סבא בוכה? מה קרה?" אבי לקח את ידי ואמר, "יקירתי, בואי נלך ביחד. תני לי להסביר מדוע סבא בוכה."

הוא הוליך אותי החוצה, ונתקלנו בפתיתי השלג היורדים וערימות כפור מסביב. אבי צעד כמה צעדים ואמר: "בואי ילדתי, לכי בעקבותיי." המשכנו ללכת לכמה דקות ואז עצרנו. מביט בי שוב, אבי אמר בשקט, "את מבינה למה רציתי שתלכי בעקבותיי?" "אני חושבת שכן, טאטי. זה משום שהשלג כל כך עמוק שלא רצית שאכשל. הלכת לפניי ויצרת דרך כדי שאוכל ללכת אחריך בקלות."

"נכון, בתי," אמר אבי. "זוהי הסיבה שסבא בוכה. הוא תפס, בזמן שישבת על ברכיו, שהוא לומד תורה לא רק לעצמו, אלא הוא לומד תורה ליצור דרך בשבילך ובשביל כל הדורות העתידיים. הוא סולל דרך לכל ילדים יהודיים לשנים הבאות. השלג יהיה עמוק מאוד ותפלי הרבה פעמים. אבל כל פעם שתפלי, סבא פילס דרך בשבילך כדי שתוכלי לעמוד ולהמשיך ללכת."

בכל הכנות, לא הבנתי את מלוא עומקה של הערת אבי בזמן ההוא. הייתי ילדה צעירה ולא ידעתי למה הוא מתכוון. אבל במהרה גיליתי שהשלג הוא עמוק מעל ומעבר לדמיוני. ואכן, נפלתי פעמים רבות. אך כל פעם שנפלתי, זכרתי את קול אבי: "סבא סלל דרך בשבילך כדי שתוכלי לעמוד ולהמשיך ללכת."

לכל יהודי באשר הוא יש את הדרך אשר סבו וסבתא סללו באהבה ואכפתיות. העובדה שאנו יושבים כאן כיהודים בעלי מורשת נצחית ויפהפייה היא פרי מעשיהם. עלינו לזכור לנצח את החזון שלהם ולגרום להם נחת רוח. ולפני שנשים לב, יגיע תורנו להסתכל על ילדינו ונכדינו ולומר: "בניי האהובים, סללתי לכם דרך. תפלו פעמים רבות במשך חייכם, אך בכל פעם תצליחו לקום ולומר: 'זיידי סלל לנו את הדרך לקום ולהמשיך ללכת'."

זוהי מורשתנו הנצחית כסבים, הורים ובנים חביבים. אנו אמורים לקבל הוראה מדורות העבר ולהעביר אותה הלאה להבא, לפנות את הדרך לעתיד באהבת משפחתנו, אהבת עם ישרא-ל ואהבת ד'.

בזמן שאנו מתקרבים לראש השנה ומחפשים ליצור דרכים חדשות לשנה הבאה, עלינו לזכור שאפילו אם ניפול, תמיד יש לנו דרך לעמוד על רגלינו. וזה משום שאנו לעולם לא לבדנו בשביל. עם החיבוק וההדרכה החמים של סבינו, הורינו, וד', בסופו של דבר, יש לנו עקבות ללכת בהן. אנו יכולים להיות בטוחים שלא משנה כמה פעמים ניפול, תמיד נוכל לחזור לדרך המלך.

הרבנית ימימה מזרחי
בנות ד' היקרות

בהזדמנותי המיוחדת לבקר אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאלתי אותו: "מהו המושג העיקרי עליו אדבר בפני נשים ובנות יהודיות? האם עליי ללמד אותן על מצוות הפרשת חלה, צניעות, אמירת תהלים?" הוא אמר לי: "בנות ישרא-ל צדיקות הן. הגידי להן רק דבר אחד: תפילות בת ישרא-ל משפיעות מאוד מאוד בשמיים."

הוא אמר לי אז: "את יודעת מהו פירוש 'בת ישראל'? 'בת' בעברית מציינת את שחור העין. אישה יהודייה היא בבת עינו של ד'. הוא אוהב את בנותיו עד מאוד. כל פעם שתסיימי לנאום, הגידי לתלמידותיך שכאשר הרבה נשים מתפללות ביחד, חמש מאות שמיים נפתחים מעל ראשיהן, ותפילותיהן עולות ישר לכסא הכבוד."

אני ממשיכה לנהוג על-פי הוראותיו עד היום הזה. לכל מקום שאני הולכת, אני מורה לנשים בקהל להתפלל בשקט לרגע אחר שאני מסיימת לנאום. והתוצאות מדהימות.

אספר לכם על פעם אחת בה ראיתי אישית את ההשפעה החזקה של רגעי תפילה קטנים אלה.

כאשר הגיע הזמן שבני ילך לישיבה, ראש הישיבה אליה שלחתי את בניי הגדולים התקשר אליי ואמר: "הרבנית מזרחי, אני יודע ששאר בנייך לומדים בישיבה שלנו וכל חברי בנך גם יעשו כן בשנה הבאה. אולם, בנך זה אינו מתקדם כמותם. אינני חושב שנוכל לקבל אותו כרגע. אני מצטער, אבל אני חושב שהוא יצטרך למצוא מקום אחר."

ידעתי שבני הוא נער רגיש והבנתי שאם אגיד לו זה, ליבו ישבר. אולי הוא לא היה הנער החכם ביותר מבחינה אינטלקטואלית, אבל מידותיו ויראת שמיים שלו היו מעוררי השראה. ידעתי שהיה לו את הפוטנציאל להצטיין שם, לו יזדמן לכך.

יום א' באלול התקרב במהירות, ובני עדיין לא מצא ישיבה. אך זה לא עצר אותי מלבטוח שיוספקו לו כל צרכיו. בזמן שכל חבריו קנו את הספרים שהם תכננו ללמוד בשנה ההיא, גם אני עשיתי כן. קיוויתי שמשהו יקרה והוא יתקבל לישיבה.

בלילה שלפני ראש חודש אלול, היום בו אמורה הישיבה להתחיל, נשאתי דברים בפני קבוצת נשים בבית ים. סיפרתי להן על כוח תפילותיהן. במשך מספר דקות אחרי הנאום כל אחת מאיתנו אמרה את תפילתה האישית. זעקתי לד' שהוא לא יאכזב את תקוות בני, ושהוא יתקבל לישיבה.

למחרת ב7:30 בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון. זה היה ראש הישיבה. "הרבנית," הוא אמר, "שמעתי שעדיין אין לבנך ישיבה. הגידי לו שהוא מוזמן להגיע לכאן בינתיים."

שלחתי אותו לישיבה בשמחה, והוא נשאר שם ליותר מ"בינתיים." הוא לא עזב מאז הבוקר ההוא. לא שאלתי מדוע זה קרה, כי ידעתי את הסיבה. כאשר נשים יהודיות מתפללות לאביהן בשמיים, הוא מקשיב להן. הן בנותיו היקרות והחביבות.

אי אפשר להמעיט בערכה של השפעת הנשים היהודיות -- לא רק על בתיהן, אלא על כל כלל ישראל. על ידי הרגישות והאכפתית שלהן ודברי תפילתן החזקים, הן מבטיחות את שלום כלל ישראל ברוחניות ובגשמיות. ובפרט בנוגע לתפילותיה ודמעותיה של אם על התפתחותו והצלחתו הרוחניות של בנה, הן מגיעות ישירות לד'. המפתחות לפתיחת שערי שמיים מסורים בידיהן.

הרב שלמה פרחי
בדרכי

ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות… עד היום הזה (דברים כ"ט ג')

עם סוף חייו המצטיינים של הרב יעקב גולד זצ"ל, נכנס בנו לתקופת אבלות של ''השבעה'', קרובים וידידים מרובים באו לנחם ולחזק את המשפחה.

אחרי כמה ימים, נכנס איש המחפש את בנו של יעקב גולד. "אני צריך להגיד לך," אמר, "שאביך היה מישהו מאוד מיוחד. אינך מכיר אותי, ואינני מכיר אותך, אך פשוט רציתי לספר לך זה אישית." דבריו הנעימים של האיש הזר הזה נגעו לליבו. הבן הקשיב בשקט לאיש המפרט בדיוק למה הוא מתכוון.

"לפני כמה שנים אמי החליטה לבוא כל הדרך לבית הכנסת ביום היארצייט של אבי. רק אחרי כל התפילות התחילה לחזור בדרך הביתה. היא הגיעה לתחנת האוטובוס בקווינס, ניו יורק, כאשר גשם חזק יורד. בלי ברירה אחרת, אמי ישבה בתוך הקור המקפיא. היא המשיכה לחכות לאוטובוס הבא, אבל לא התקדמה כל כך אפילו אחר זמן רב.

"אך אז איש עצר. זה היה אביך. 'לאן את הולכת?' הוא אמר. 'ללואר איסט סייד,' ענתה אמי. 'באמת? גם אני נוסע לכיוון ההוא. האם אוכל להסיע אותך? נורא קר בחוץ.' אמי קיבלה את ההצעה בשמחה, יצאה מהקור הצורב ונכנסה לתוך הרכב החם.

"כאשר אביך לבסוף הגיע ללואר איסט סייד, הוא אמר לאמי, 'את יודעת, גם לי יש יארצייט היום וגם אני גר כאן, בשכונה הזאת. אם תרצי, בשנה הבאה ביום הזה אוכל להביא אותך הלוך ושוב לבית הכנסת.' לאחר שאמי חוותה את אי הנוחות הכרוכה בהמתנה בטמפרטורות הקרות, התרגשה לשמוע שלא תצטרך לעבור את אותו התהליך בשנה הבאה. וכך, היא קיבלה את ההצעה בשמחה.

"אכן, זה היה מה שאירע. כל שנה, ביום היארצייט של אבי, אביך עזר לאמי לנסוע הלוך וחזור. אביך המשיך לעשות כן לכמה שנים, עד שאמי נפטרה. אינני יכול להגיד לך עד כמה היא העריכה את זאת."

בשלב זה בנו של יעקב גולד בכה. "אתה לא יודע עד כמה ניחמת אותי עכשיו," הוא אמר. לא בטוח מה ריגש את הבן כל כך, האיש עמד שם מסתקרן. ואז הבן דיבר, כאשר שחיוך גדול נסוך על פניו.

"הרשה לי לספר לך משהו. אבי אף פעם לא גר בלואר איסט סייד ובאותו יום לא היה לאבי יארצייט. אבל עכשיו אני מבין. כאשר הוא ראה את אמך יושבת בצד הרחוב, הוא המציא רעיון. אני בטוח שאבי סבר שאם יגיד לאמך שהוא גר בבורו פארק וכדי לקחת אותה ללואר איסט סייד היה יוצא מגדרו, מעולם לא הייתה רוצה להטריד אותו. אז פתאום, היה לאבי יארצייט ביום ההוא ופתאום ביתנו עבר למקום אחר. אך זה היה אבי. כאשר הוא ראה את צורך הזולת, זה הפך לצורך שלו."

הנה מישהו שהסתכל מחוץ לנוחויותיו האישיות ונטל אחריות על יהודי אחר. כך עלינו לראות את קשרנו עם כל אחינו ואחיותינו. כולנו משפחה אחת גדולה בשבילה יוצאים מגדרנו לעזור. אבל, בעצם, אין זה "לצאת מגדרנו;" זה בדרכנו. לצאת מגדרנו זה בדיוק מה שמוביל אותנו ליעדנו האמיתי: לגשר את הפער ולהשריש אהבה בינינו. בדיוק גישה זו תדחה את החושך הקר ותקרין אור חם לתוך חיינו.

מסר קצר מאת
הרבנית רותי הלברשטט

כל אחד שראה וקלט את האור הקורן מנר יכיר בתופעה מעניינת עד מאוד. נרות הם אחד מהמצרכים המעטים בעולם המוגבל שמצייתים לחוקי העולם הרוחני. להבת הנר תמיד מכוונת כלפי מעלה, נגד חוקי כוח הכבידה. אפילו אם תחזיק בנר הצידה, הלהבה עדיין מצביעה כלפי מעלה. ואם תחזיק אותו הפוך - הוא יכבה. בכל הנסיבות, הוא מסרב לפנות מטה. מציאות זו משוקפת בפסוק "נר ד' נשמת אדם" (משלי כ' כ"ז). הוא מתאים ביותר לתפקידו הרוחני של האדם ולחיפושו אחר משמעות בחיים. בדיוק כמו שהנר תמיד שואף להגיע למעלה, כן עלינו לעשות.