|
||
|
הרב פישל שעכטער
שיעורי ליל שבת
לשמור את כל דברי התורה הזאת (דברים י"ז י"ט)
לפני מספר שנים התחלתי לקבל שיחות בטלפון הביתי, יום אחר יום. לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה, אז לא עניתי לצלצולים. יום אחד, אולם, סוף סוף ויתרתי ועניתי. הייתה זו בחורה המדברת במבטא בריטי. "הרב שעכטער?" "כן," אמרתי. אחרי שהגידה לי את שמה, היא הסבירה את הסיבה להתקשרותה התדירית: "ברוך ד', אני כלה ומתכוננת להתחתן בקרוב. אבל אמרתי לעצמי שלא אצעד לחופה לפני שאדבר איתך." "איתי?" אמרתי מופתע. "במה מדובר?" בעודי קשוב לבחורה הזאת שלא פגשתי מעולם, היא התחילה לספר לי את סיפורה:
גדלתי בלונדון והלכתי לבית ספר יהודי חשוב. הייתי תלמידה חרוצה; השקעתי מאמץ בלימודים ומוסר העבודה. אך, למרבה הצער, התחברתי לקבוצת בנות לא נכונה ונחשפתי לדברים שאף בת ישראל לא צריכה לדעת. כתוצאה מכך ביקשו ממני לעזוב את בית הספר. התקבלתי אז לבית ספר אחר. אבל המצב לא השתפר, משום שכבר השרשתי את מנהגי וערכי הרחוב ולא התאמתי כלל לבית ספר דתי. לכן נזרקתי גם מבית הספר ההוא. אבל לא היה זה הסוף. הלכתי לבית ספר אחר, ואותו סיפור קרה שם. הוּצֵאְתִי מבית ספר אחר בית ספר ולא הייתי במצב הכי טוב."
"מכיוון שלא הצלחתי כל כך בבית הספר, גם התנהגותי בבית הושפעה לרע. ואז, לצערי, גורשתי מביתי. עכשיו הייתי לבדי ברחוב, ושמי הידוע לשמצה סיבך אותי. התנהגותי הייתה רחוקה מאוד מהראויה לבת ישראל. ידעתי זאת בבירור. אבל לא השתפרתי. אחרי שהשגתי דירה לעצמי, הפסקתי לשמור שבת ולרוב שכחתי מהיהדות. הדבר היחיד שהמשכתי לעשות היה לצפות בשיעורי התורה שלך בליל שבת. כל ליל שבת כשחזרתי הביתה, הייתי יושבת על הספה ומקשיבה לשיעוריך. לא כל כך התעניינתי בדברי התורה שאמרת, אבל אהבתי את הבדיחות שלך."
"ליל שבת אחד כזה, חברה שלי באה לבקר אצלי. גם היא הייתה במצב גרוע כמוני. היא הייתה כועסת על היהדות בכלל, ומתוסכלת מאביה בפרט. הוא היה מגיד לה שוב ושוב על העונש על עבירות, והיא לא יכלה לעמוד בזה. בעודה יושבת לידי על הספה, הפעלתי הרצאה. להפתעתי ולצערי, ההרצאה שבחרתי עסקה בעונש בעולם הבא."
"אחרי ששמענו כמה מושגים ממך על הגמול המחכה לאדם אחרי החיים, אמרתי לחברה שלי: 'את ממש לא צריכה להאשים את היהדות. זה אביך שמאיים עלייך ומפחיד אותך ללא צורך.' חברתי הסתכלה בי חזרה ודחתה: 'הו, צדקת שכמותך!' כאשר היא אמרה את המילים האלו, התחלתי לחשוב על התנהגותי ועל מה שאני עושה בחיי. אז מצאתי את עצמי שואפת למשהו משמעותי יותר."
"לבסוף מצאתי את עצמי בנווה ירושלים, סמינר בירושלים שמטרתו ללמד בנות את עקרונות התורה ולקרב אותן ליהדות. התחלתי להיטיב את מעשיי ולשפר את גישתי לחיים ולתורה. ולפני שידעתי, התארסתי עם בחור נפלא, בעל היסטוריה ורקע דומים לשלי. זמן לא-רב אחר כך, התחתנו. שנינו היינו מסורים לשמור תורה ומצוות, ולעזור לנערים אחרים אדישים כלפי היהדות.''
"הרב," סיימה הבחורה, "אינני יכולה להודות לך מספיק. הצלת אותי. בלעדי הרצאותיך ובמיוחד בליל השבת ההוא עם חברתי, אינני יודעת איפה הייתי היום."
שלוש שנים אחרי שדיברתי עם הבחורה הזאת, נכחתי בסעודה בלונדון בה ניגש אליי איש צעיר. "הרב, אתה יכול לדבר עם אשתי?" לא ידעתי מי היה האיש הזה ואיך אוכל לעזור. ביקשתי ממנו להתקשר אליי אחרי הסעודה.
למחרת בבוקר, כשהייתי ממהר לנמל התעופה, האיש ניגש אליי שוב. "אשתי שמה, ברכב ההוא," הוא אמר. "האם תוכל ללכת לראות אותה?" לא ידעתי בדיוק מה לעשות. הוא התחיל להתחנן בי: "בבקשה כבוד הרב, היא ממש רוצה לראות אותך." לא ידעתי מה לצפות, אבל הלכתי אל הרכב.
בעודי מתקרב, פתאום התחוור לי. "רק רגע," אמרתי אל האיש, "האם אשתך היא הכלה שצלצלה אליי לפני כמה שנים?" "כן, זאת היא." עכשיו לפחות היה לי איזה מושג עם מי אני מתעסק. אבל הפתעה המתינה לי כשנפתחה דלת הרכב.
יצאה אישה לבושה בצניעות ומחזיקה בתינוק. היא הלכה לכיווני, הרימה את הפעוט כלפיי ואמרה: "הכל התחיל בליל שבת ההוא כשהקשבתי לשיעור שלך. הבן הזה הוא הודות לך." במשך חמש דקות, בערך, היא, בעלה ואני עמדנו שם בוכים. לא היו לי מילים. אחרי שבכיתי דקות מספר והבנתי שנגעתי בנשמה כה רחוקה מהיהדות, הגרה במרחק אלפי קילומטרים, יכולתי להוציא מפי רק: "אני מקווה שתשתמשי בחייך כדי לעזור לאחרים." ובכך, הסתובבתי והתחלתי ללכת, עם תחושה שלא הרגשתי כמוה מעולם.
לפעמים אנו חושבים על מישהו רחוק מהיהדות ששום דבר שנעשה או נאמר לא יגע לליבם. אבל אי אפשר לדעת. אולי מישהו שמעולם לא שמת לב אליו ולא הכרת כלל, קיבל השראה ממעשה או מילה קטנה שלך ושינה את חייו. מי היה מצפה שבחורה לא-דתית שעוברת ניסיון ומקשיבה לשיעור בליל שבת הייתה מתקדמת כל כך? אך שוב: בנוגע לתורה ויופיה החודר, חלומותיו של האדם אינם חלומות בלבד, הם יכולים להתגשם. ולמעשה, זה קורה.
הרב משה טוביה לף
בכי של תינוק
אב הגר בוויליאמסבורג, ניו יורק, התכונן ללכת ללמוד כל הלילה בחג השבועות. בנו בן השמונה התקרב אליו. "טאטי, מותר לי לבוא איתך?" האב הסתכל בבנו, שהיה לבוש, וחייך. הוא ידע שבנו, כנראה, לא היה מחזיק מעמד כל הלילה; מוטב שהוא יישאר בבית. "אני חושב שעדיף שתישאר פה הלילה," ענה האב. "אולי בשנה הבאה." ובזה, האב חיבק ונישק את בנו וסגר את הדלת בעדינות.
האב המשיך ללכת ברחובות השכונה. סוף סוף הגיע לסף בית הכנסת והתחיל לחשוב: "מה עשיתי? בני הקטן רוצה ללמוד תורה הלילה. אז מה אם הוא לומד רק לדקות מועטות? למה אמנע ממנו את ההזדמנות הזאת?" ובכך, האב הסתובב וחזר כל הדרך הביתה.
הוא פתח את דלת ביתו וראה שלפניו עמד בנו, לבוש בחליפה ועניבה, מוכן לצאת לדרך. "איך ידעת שאני אחזור?" שאל האב. "טאטי," ענה הילד הקטן, "התפללתי לד'. ידעתי שתחזור."
הילד הקטן ההוא היה הרב שמשון פינקוס. אותו רב שמשון פינקוס שעורר השראה באלפי יהודים והפיץ את התורה בארבע כנפות הארץ, ידע כילד קטן שאביו בשמיים הקשיב באמת לתפילותיו.
כתוב בגמרא (ברכות ל''ד ע"ב) שכאשר חלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי אנושות, מצבו הידרדר עוד ועוד עד שבא תלמיד חדש, רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא שמע על מצבו של הנער, שם את ראשו בין ברכיו והתחנן לפני ד'. ולרווחת כולם, הנער התאושש.
כשמוע את הבשורות הטובות, כולם שמחו מאוד, חוץ מאחת: אשתו של רבי יוחנן. "מה קורה?" היא שאלה את בעלה. "אתה, ראש הישיבה, כמובן שהיית יכול להציל את בננו. מדוע לא הועילו תפילותיך, בעוד שתפילות רבי חנינא בן דוסא יכלו?" "יש סיבה טובה לכך," אמר רבי יוחנן. "אני כמו אציל לפני המלך. רבי חנינא בן דוסא הוא כמו עבד לפני רבו."
המהר"ל מסביר: לאציל יש עמדה יוקרתית מאוד. יש לו יחס מיוחד עם המלך והוא נכנס לארמון ויוצא תדיר. אבל, הוא רק מתנהג לפי הוראות ברורות מהמלך. הוא מגיע כמצווה ועוזב כמצווה.
לעבד, מאידך גיסא, יש מקום שונה משמעותית בפמליית המלך. אולי הוא רק עבד, אבל עמדתו מעניקה לו הרבה יותר נגישות למלך מרוב השרים הגבוהים. הוא מוצב בתוך הארמון, שורק כשהוא מנקה את החלונות ונהנה משטיחי-הקיר של המלך. חוץ מזה, הוא זוכה יומית להיכנס למגורי המלך ולשמוע אסיפות מלכותיות סודיות.
אם שואלים: מי מכיר את המלך טוב יותר? למי יש קשר קרוב ואישי יותר איתו? התשובה היא העבד. אולי אינו נהנה ממשרה מכובדת כל כך, אך יש לו משהו שאין לאציל: נגישות לחדרי חדריו של המלך, כרצונו. וזה לצד העובדה שהמלך מספק לו אוכל, בית ודואג לכל צרכיו.
אולם, איך הרוויח העבד הפשוט הזה תפקיד כה גדול? מה הסיבה בגינה זכה ליהנות מנוחויות ארמון המלך?
התשובה פשוטה: הוא תלוי במלך לחלוטין. הוא עבד שזקוק לרבו ואינו יכול למלא את תפקידיו בלעדיו. וככל שיישען העבד על המלך, כך תהיה דחיפות עניית המלך לעבדו.
כאשר התפלל רבי חנינא בן דוסא, הוא שם את ראשו בין ברכיו ובכה. הוא בכה מתוך תנוחה עוברית וזעק כמו שזועק תינוק לאמו. וכאשר הוא עשה כן, הראה את תלותו המוחלטת בד' וזעקתו נענתה מייד.
דמיין לך אם המחבקת את התינוק הבריא שלה אחרי הריון ארוך ולידה קשה. הרופאים ציוו לה לנוח, אז היא שמה את תינוקה במרחק ומכניעה את עצמה להירגע ולהיות שלווה. קרקס האחים רינגלינג וקרום ברנום וביילי יכולים לצעוד סביב מיטתה, ובכל זאת היא לא שומעת דבר.
אך אז, פעם בשלוש או ארבע שעות, נשמעת יללה רכה וטהורה. היא בכי התינוק. ומה קורה? קופצת האם ממיטתה ואצה-רצה אל בנה.
מה אירע? מדוע פתאום האם דוחה את כיסויי המיטה ומטפל בבכי תינוקה? כי, כמו שאומר דוד המלך, "כגמול עלי אמו, כגמול עליי נפשי" (תהלים קכ"א ב'). הילד תלוי לגמרי באמו, והאם יודעת שבלעדיה, אפשר שחיי התינוק יהיו בסכנה.
כאשר פונים לד' בתפילה, צריך שיהיה באותה תחושה של תינוק כלפי אמו ועבד כלפי רבו. "אם כעבדים עינינו לך תלויות." אלו המילים שאומרים כחלק מתפילות ראש השנה. אין לנו מאומה בלי הקדוש ברוך הוא. אין אנו יכולים ללכת, לדבר, לראות, לעכל את האוכל או להרוויח דולר בלעדיו.
כשנכנסים לימי אלול, תפילותינו צריכות לקבל מידה נוספת זו של מיקוד. אין לנו כלום בלי אבינו שבשמיים. "אני לדודי ודודי לי." כל מה שיש לנו הוא ממנו, והוא בוודאי יספק לנו את כל צרכינו.
וכאשר נעשה כן, כמו הורה האוהב את בנו, ד' יבוא לצידנו וישמע את צעקתנו. הוא יראה אותנו עומדים לפניו לבושי חליפות ושמלות וישאל אותנו: "איך ידעתם שאני אחזור?" אבל עכשיו יש לנו תשובה. "טאטי, התפללתי לך. ידעתי שתחזור."
והילד הקטן או הילד הקטנה - זה את/ה.
הרבנית אסתר ביילא שוורץ
חבר מהעבודה
שני מטאטאי רחובות השכימו בבוקר לנקות את הרחובות. לימוזינה מפוארת מאוד עברה במקום. אחד מהמטאטים בקושי העיף מבט על האדם המכובד היושב במושב הקדמי. "הסתכל," אמר המטאטא, "ראיתי חבר מהעבודה שלי עובר!" המטאטא השני הביט חזרה בחברו ומבולבל ענה: "חבר מעבודה? למה אתה מתכוון?" "כן," אמר המטאטא, "אני אפילו יודע לאן הוא הולך. הוא בדרכו לבנק. הוא המנכ''ל של הבנק ואני מנקה שם כל יום שישי. הוא חבר מהעבודה שלי."
הזוהר מלמד, "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הוא." ד' וגדלות התורה הטהורה הם מעל ומעבר לעומק הבנתנו, אבל בכל זאת אנו קשורים זה לזה באופן מהותי. אנחנו חלק מד' ותורתו, והוא ותורתו הם חלק ממנו. אין אנו פשוט "עוד אדם." אנחנו "חברי עבודה" עם המנכ''ל והחברה הגדולים בעולם.
מסר קצר מאת
הרבנית חנה סילבר
הרב אליה לופיאן מעיר משהו מעניין. המשאבים שיש בחיינו בשפע הם-הם המשאבים שצריכים נואשות כדי לשרוד. לדוגמה, אוויר לנשום ומים לשתות. האוויר הוא בחינם וזמין לכל אחד לנשום. גם מים הכרחיים לאדם לחיות. וכידוע, רוב העולם מורכב ממים. אותו דבר יש, מציין רב לופיאן, בנוגע לאמונה. האמונה בד', שהיא כה חיונית לחיינו, היא כל כך שופעת. צריכים פשוט להתבונן בעולמנו ולחקור את עומקו וסביכויותיו עוצרי הנשימה. בעולם יש סימנים רבים המצביעים על הבורא, כל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולהסתכל.
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
