Parshat פרשת ראה
Compiled and Edited by Elan Perchik
|
||
|
הרב לייבל לם
תמונות של פוטנציאל וצמיחה
הרב אביגדור מילר זצ"ל מתאר בסגנונו היחיד את היופי המרתק של התפתחותו המתקדמת של פרי. הוא מתחיל כפרי ירוק שאינו בשל, מוסתר מאחורי העלים הירוקים. כך הפרי מודיע לכולם שהוא עוד לא מוכן לאכילה. אם מישהו יבוא וינסה לקטוף את הפרי בשלב התחלתי זה, היה נאבק לעקור אותו מהעץ. בשלב המוקדם הזה בגידול, הפרי נשאר קשה ומר, וזרעיו אינם מפותחים דיים להצמיח פרי חדש. באופן ניסי, ד' כלל סימנים בצמיחת הפרי המעידים שהוא עוד לא מוכן לאכילה.
עכשיו קח את הפרי כשהוא בשל לחלוטין. אותו פרי נופל לידיך ללא מאמץ כשתקטוף אותו מהעץ. טעם מתוק וערב מתפרץ ממנו בנגיסה הראשונה.
צריך לחשוב גם כן על צבעי הפירות המוכנים לאכילה. תראה צבעים בהירים, יפים, מושכים: אדום, כתום וצהוב, בין היתר. אבל אין צבעים כה נמרצים באלה המאכלים שזקוקים להכנה יתרה, כמו תפוח-אדמה. באופן חיצוני הם נראים חדגוניים ומשעממים ואינם מעוררים תיאבון בצורה אסתטית. זה ממש כאילו האוכל מכריז: "אל תאכלו אותי עד שתכינו אותי!"
בראותנו את התפארת של בריאת ד', שהיא עוצרת נשימה, יכולים רק לתמוה למה התכוונו חז"ל באומרם: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג' ז'). אם העולם נברא בחכמה כה מצוינת, מה רע בליהנות לרגע מהדרו?
אולי נוכל לפתור את הקושיה הזו בחקירה בפרט זעיר, אבל משמעותי במשנה. מדוע חז"ל בחרו במיוחד להדגים את הפסקות הלימוד בדוגמאות אלה של עץ ושדה חרוש? למה לא לומר שהאדם מפסיק להביט בפרח צבעוני, פרי טעים, שמיים תכולים או גן מגוון?
בהרבה בתים יהודיים בכל עולם, מוצגות שני מיני תמונות: ילדים וצדיקים. תמונות נחמדות של ילדים ונכדים חייכניים מעטרות את קירות בתינו יחד עם תצלומים של תלמידי חכמים. דווקא תמונות ילדים צעירים, בלתי מפותחים, מוצאים את מקומם ליד גדולי תורה בוגרים ומעולים. אותה תופעה נמצאת בנמל תעופה. יש שלטים שמסמלים את ההמראות והנחיתות, נקודות התחלה וסיום לנסיעה. איזו משמעות יש בזה?
המשנה שלנו באה בדיוק לשם כך. בהתבוננות בשדה חרוש, מושג אחד עולה על הדעת: פוטנציאל. כשחורשים, זורעים ומגדלים שדה, אפשר להצמיח גן יפה. פוטנציאל השדה יתגשם. לעומת זאת, מבט בעץ שולח מסר אחר: השגה. אחרי שנים של הזנה וטיפול בעץ צעיר, הוא יגדל לאילן גבוה ואיתן.
בן אדם עובר את אותו תהליך. אדם, כותב המהר"ל, נקרא בשם זה מהמילה אדמה. האדם נולד כשדה חרוש וצריך להשקיע מודעות בחרישה, זריעה והשקאה של ליבו ודעתו עד שהוא יגדל לעץ חסון. עליו לרתום את הפוטנציאל הטהור שלו ולפתח את עצמו כדי להפיק את מירב כוחותיו. רק אז, אחרי חיים של טיפוח אופיו והתעמקותו הוא יגלה את הפוטנציאל הטמון בו. הוא יעלה למרומים כעץ משגשג עם ענפי חכמה המשפיעים לרוב.
כרגע נוכל להעריך מדוע מקובל להציג תמונות של ילדים ותלמידי חכמים בבתינו. במבט בפני ילד רואים עולם של פוטנציאל. ילד מניע את האדם למרב את חייו ולהשתמש ביכולותיו-הוא להשיג מדרגות מרוממות. מאידך, פני צדיק מעידות על השגה ופוטנציאל ממומש. הן מעוררות בנו השראה לצמוח ולהתפתח רוחנית, עד אין קץ.
זוהי בדיוק כוונת משנתנו. מי שמסתכל בשדה חרוש או בעץ באמצע לימודו ואינו משיב את מסריהם לליבו מתחייב בנפשו. כאשר מביטים בשדה ורואים את עתידו המבטיח, על האדם להגיב מייד להמשיך ללמוד ולצמוח. הוא צריך לחשוב לעצמו: "אני כמו שדה חרוש. אם זורעים בו ומטפלים בו, יגדל עצים יפים. אם אני בוחר לזרוע את זרעי החכמה בדעתי ולהגשים את הפוטנציאל החבוי בתוכי, אני יכול להגיע לגדלות".
אותו דבר צריך לקרות בראותו עץ. "כמו עץ, אני יכול להיות גבוה וגדול אם אני ממשיך לצמוח". בחושבו על כך צריך לקבל השראה להמשיך ללמוד מיידית. אולם, אם הוא לא עושה זאת, הוא "מפסיק ממשנתו". הוא נכשל לקשר את לימודו לחייו. התבוננות בשדה ודמיון השגותיו האפשריות או מבט בעץ והערכת המדרגות הפתוחות לו היו צריכים להחזיר אותו ללימודו.
זהו הלקח מהמשנה שלנו. אין ספק שעלינו ליהנות מהיופי המדהים של העולם, אבל לתכלית מסוימת. משתמשים בו לחזק ולהעמיק את דבקותנו בד' ובתורתו. כאשר נעשה כן, נוכל לבטוח שנגדל מילד קטן למלומד גדול ומזרע זעיר לעץ חזק.
כאשר ניכנס לחודש אלול ונתבונן איך אנו יכולים לגדול ולהשתפר, עלינו לזכור תמיד את הפוטנציאל ואת השאיפות שלנו. כולנו יכולים לצלוח את האתגרים ולהתפתח לאדם שאנו רוצים להיות, כל עוד אנו מפתחים את עצמנו. אפשר שיידרש מאמץ רב, אבל כמובן שזה כדאי. כי כאשר אנו עושים כן, העצים והפירות היפים שלנו, פשוט, עוצרי נשימה.
הרב חיים רוזנפלד
בעדך, אחותי
בוקר ראש השנה אחד בחורה בת עשרים ואחת נכנסה לבית הכנסת עם אחותה בת עשרים. הן ציפו ליום יפה של תפילה ודביקות בד', אבל עד מהרה הבחינו בבעיה אחת קטנה: שכחו להביא מחזורים. אם היה יום חול או שבת, אולי הייתה הבעיה מוקלת, משום שבמשך הזמן משננים את התפילות. אבל בראש השנה, כמעט לא יעלה על הדעת לומר את התפילות בעל פה. ואז, עם מחזור אחד שכלל את כל תפילות ראש השנה, החליטו לשבת זו ליד זו ולשתף את הסידור. אחרי הכל, זה היה הפתרון הטוב ביותר.
אחרי שעתיים, באמצע התפילה, הבנות קיבלו טפיחה על הכתף. זו הייתה האישה שישבה מאחוריהן. היא הייתה מתוסכלת. בקול רם דיו שישמעו אחרים בסביבה, היא אמרה: "במשך השעתיים האחרונות, שתיכן שוחחתן זו עם זו, בעוד כולן מנסות להתפלל! איזו חוצפה!" מעט מאוד ידעה האישה הזו שבעצם האחיות האלה לא דיברו ביניהן, אלא לד'. ישבו שם שתי האחיות שרק עכשיו הושפלו ברבים והמשיכו להתפלל בלי למשוך תשומת-לב רבה.
זמן לא-רב אחר התפילות, הבחורה בת עשרים ואחת פנתה לאחותה ואמרה: "את יודעת מה? חז"ל אומרים שכאשר מישהו שומע חרפתו ואינו עונה, זוהי עת רצון. הבה נשתמש בהזדמנות זאת להתפלל זו בעד זו. אני אתפלל בעדך שתמצאי את השידוך שלך השנה, ואת תתפללי שאני אמצא את השידוך שלי השנה". וכך, שתי האחיות שפכו את לבן נוכח פני ד', אחת בעד השניה.
אחרי שבעה חודשים, אחת מהאחיות התארסה. וכצפוי, השמחה בבית הייתה מוחשית בעליל. הן נכזרו במה שקרה לפני חודשים בראש השנה ושתיהן התרגשו.
ואכן, לילה לאחר מכן, האחות השנית התארסה.
לעולם אסור לנו להמעיט בערכו של הכוח הפנימי שיש בתוכנו. גם ביכולתנו להישאר רגועים כאשר הדברים מתנהלים אחרת מציפיותינו, וגם בכוח תפילותינו, כל אחד מאיתנו יכול להתגבר על האתגרים העומדים מולנו. ומי יודע? לפעמים, לשמחתנו המוחלטת, לא רק שהמאורע יבנה אותנו אישית, אלא ימצא בשבילנו את בן או בת הזוג המושלם.
הרב יום טוב גלזר
היער המושלם
והיה כי יביאך ד' אלקיך אל הארץ (דברים י"א כ"ט)
אחרי שאשתי ואני התארסנו, שנינו התרגשנו עד אין קץ. אבל, מסיבות מסוימות, ראש הישיבה שלי באש התורה ייעץ, אחר זמן לא-רב, לנתק את הקשר. כיבדתי את דעתו והבנתי את כוונתו. ידעתי שאני צריך לשמוע לו.
כאשר ניגשתי לכלתי מאוחר יותר בצפת ומסרתי לה את הבשורות, התשובה שלה הייתה: "ברוך ד'". "מה זאת אומרת 'ברוך ד''?" אמרתי. "חשבתי שאת רוצה להתחתן איתי". "אני רוצה מה שד' רוצה", היא אמרה. "חשבתי שד' רצה שאתחתן איתך והייתי מאוד שמחה. עכשיו שאתה אומר לי שהאירוסין בטלים, נראה לי שד' אינו רוצה שנתחתן. אם היינו עושים כך, אולי הייתה זו טעות. לכן אני אומרת, 'ברוך ד'".
ברגע שהיא סיימה להסביר למה היא מתכוונת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שעכשיו אני צריך להתחתן איתה. "היא כל כך מיוחדת", אמרתי לעצמי. "אישה ממש כזו אני מחפש". אבל נראה היה שהחלומות האלה לא יתגשמו.
אחרי שבוע, מצאתי את עצמי מתפלל בכותל. בדרכי החוצה, עצרתי ליד מזרקת המים לשתייה מהירה. בירכתי את הברכה הנדרשת, שהכל, לחצתי על הכפתור והתחלתי לשתות. ואז שמעתי קול מאחוריי. "איך ידעת שזה יתפקד? אולי כאשר לחצת על הכפתור, לא היו יוצאים מים, ויכולת לומר את שם ד' לשוא!"
הסתכלתי מאחוריי, ושם היא הייתה. לא חשבתי על האפשרות שהמים בעצם לא יצאו. וחוץ מזה, השתאיתי מהמסירות והדביקות לתורה ומצוות שהיו לכלתי הקודמת. ואז חשבתי שוב, "אני צריך להתחתן איתה. היא כל כך מיוחדת".
הימים עברו, ולבסוף נודע לכלתי שהייתי מדוכא במיוחד בגלל הפרידה. בעקבות חסידות ברסלב, היא הייתה רגילה להיכנס ליער להתפלל. בעת ההיא, היא שהתה בהר נוף, ליד יער ירושלים. ואז, יום אחד, כשהיא נכנסה ליער להתבודדות הרגילה שלה, היא התפללה שאני אוכל להתמודד עם מה שקרה ולהתקדם בחיים בשמחה.
אבל, לפי ההשגחה העליונה, היה ברור שאנחנו צריכים להתחתן. היה לנו הרבה במשותף וראש הישיבה שלי הסכים שנתארס שוב. וכן עשינו. בחרנו אולם חתונות ואחר כך כלתי המחודשת טסה לארצות הברית.
זמן-מה אחר כך, היא התקשרה אליי ואמרה: "חשבתי על העניין, ואני רוצה להתחתן על ארץ ישראל". תמהתי למה היא מתכוונת בזה ושאלתי: "מה זאת אומרת 'על' ארץ ישראל?" "אינני רוצה להתחתן באולם חתונות", היא הסבירה, "אני רוצה להתחתן על אדמת ישראל עצמה. אני רוצה לחוש את האדמה מתחת לרגליי". הרעיון נשמע לי טוב, אבל לא הייתי בטוח איך יסתדרו העניינים מבחינה לוגיסטית. שאלתי אותה מה היא תכננה, והיא אמרה: "זה פשוט. לך, קח את אופני ההרים שלך והסתובב עד שתמצא אתר יפה". בהיותי רוכב אופניים אתלטי, קיבלתי את האתגר בשמחה.
ידעתי שלא יהיה קל למצוא את השטח המושלם, אבל יצאתי לדרך בשאפתנות רבה. חיפשתי שטח גדול שיהיה בו מקום נוסף בשביל החנייה ולספק את הנוחיות המתאימות לזקנים. אחרי הכל, אורחי החתונה יכללו את הרבי שלי, האדמו''ר מפינסק-קרלין זצ"ל, וראש הישיבה של אש התורה. אחרי חמש שעות של תמרון ביער ירושלים, סוף סוף מצאתי מקום מתאים, לדעתי.
צלצלתי לכלה שלי מאוחר יותר בלילה ההוא, סיפרתי לה את מה שעשיתי ותיארתי לה את המקום המדויק שמצאתי. כאשר היא שמעה, היא לא יכלה להאמין. "המקום הזה ביער הוא בדיוק אותו מקום בו התפללתי בעדך כשהיית מדוכא". ואכן, שם התחתנו.
כל שנה, אשתי ואני יחד עם ילדינו מבקרים באותו מקום ביער. אשתי לובשת את ההינומה שלה והולכת סביבי שבע פעמים, בדיוק כמו שעושה כלה לחתן שלה, וכל ילדינו עומדים שם וצוחקים. דמעות שמחה עולות בעינינו, ואנחנו מתפללים ביחד בעד ילדינו ובעד עם ישראל. ואגיד לכם -- זה מעמד יפהפה.
פעמים רבות במשך החיים, אנו עומדים מול מצבים שמדכדכים אותנו. רגשות ייאוש מתחילות ואט-אט אנחנו מאבדים את שלוותנו הפנימית. אך אז, העניינים משתפרים, ואנחנו רואים עתיד בהיר יותר באופק. החיים חוזרים לשגרה ואנו שוב משיגים את שלומנו הפנימי. אז מבינים שאפילו ברגעים הקודרים ההם, מישהו תומך בנו. יד אוהבת נשאה אותנו ואוזן קשובה האזינה לנו. ברגע בו חשבנו שהמצב לא יכול להידרדר עוד, נולדה ישועתנו. ד' מעולם לא עזב אותנו. הוא רק היה מפנה את הדרך בתוך היער לעתיד הכי יפה בשבילנו.
מסר קצר מאת
הרבנית יפה יונגרייז
בהצגת כל אחד מהפרקים של פרקי אבות יש פתגם קצר: "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא", הוא מצהיר. אולם, איזה קשר קיים בין המאמר הזה לפרקי אבות? התשובה היא שלפני שמנסים להדריך מישהו ולחנך אותם איך להתנהג, צריכים קודם כל להביע רגשות תיקוף וערך. כאשר תדגיש את הפוטנציאל והגדלות של הזולת, יטו לשמוע לעצתך ולהשריש את הוראתך. מסיבה זו, לפני כל פרק של פרקי אבות המורה אותנו איך להתנהג, באה הזכרה קטנה של מי אנחנו ולאן אנו הולכים. כולנו בדרך לעולם הבא. יש לנו את הכוח העצום להגשים את הפוטנציאל שלנו ולהשיג גדלות.
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
