Parshat פרשת ואתחנן
Compiled and Edited by Elan Perchik
|
||
|
הרב פישל שעכטער
לנחם את עמנו
נחמו נחמו עמי … דברו על לב ירושלים (הפטרה, ישעיה מ' א'-ב')
ערב שבת אחת אחר הצהריים, כמה שבועות לפני יום כיפור, התיישבתי להכין את דרשתי לשבת שובה. אבל, לאכזבתי, לא התקדמתי כל כך. מחברתי הייתה ריקה, המילים פשוט לא עלו בדעתי. כתבתי משהו, רק כדי למחוק אותו שוב ושוב. ואז הטלפון צלצל.
"האם תוכל להגיע לוויליאמסבורג?" נתקעתי באיזה מחסום כתיבה וידעתי שאני חייב להכין את הדרשה הזאת, לכן, עניתי בנימוס שאני עסוק כרגע. זה לא היה הזמן המתאים ביותר. "יש כמה ילדים שרוצים לשמוע סיפור," המשיך האיש בצד השני של הקו, "אמם חולה במחלה סופנית. אולי תוכל לספר להם משהו ולעודד אותם." כששמעתי זאת, ליבי יצא אל הילדים ואמם החולה, אבל עמדתי על שלי. "אני מאוד מצטער, אבל אינני יכול לבוא עכשיו."
בלי היסוס, האיש בטלפון אמר, "מותר לי להזכיר לך על סיפור שסיפר פעם הרב שעכטער?" ידעתי שהוא מתכוון אליי. "קדימה," אמרתי לו.
"פעם סיפרת בתשעה באב סיפור של איש שקרא קינות. פתאום ניגש אליו עיוור. "האם תוכל להסיע אותי הביתה בבקשה?" שאל העיוור באדיבות. האיש הסתכל אל האדם ה"מפריע" לקריאתו מקרב-לב של הקינות וענה: "לא! האם אינך רואה שאני עסוק עכשיו בבכייה על חורבן בית המקדש?!"
ממרחק-מה עמד רב מוטל הידוע, משושלת חסידות צ'רנוביל, וצפה בנעשה. הוא ניגש אל האיש שזלזל בעיוור ואמר, "אינך חייב לבכות על חורבן בית המקדש". האיש המבולבל ביקש הסבר. "כל מי שצועק על אחר באמירת הקינות," אמר רב מוטל, "צריך להפסיק לומר קינות על בית המקדש, ולהתחיל לומר קינות על חייו." למרבה הצער, האיש התעלם מהמסר של תשעה באב. הוא שכח ששנאת חינם היא בדיוק שגרמה לחורבן בית המקדש.
אחרי שהקשבתי לסיפור זה לא הייתי זקוק לשמוע עוד. וכך הייתי כבר בדרך לוויליאמסבורג.
לבסוף הגעתי לבית ומייד בכניסתי נקלעתי בריח מפליא של חלה טעימה. "וואו!" אמרתי לאיש העומד לידי, "נראה שארגוני החסד עוזרים למשפחה מצוין." אבל טעיתי. "אֵם המשפחה אפתה את החלות האלו," אמר האיש. "הריח המהנה - בזכותה. היא מתעקשת להכין את סעודות השבת בשביל משפחתה. היא יודעת שימיה ספורים, אבל היא לא תוותר. כל שבוע, שתי נשים עוזרות לה לעמוד בעודה אופה חלות ומכינה את סעודות השבת. הוגד לה שכל שבת יכולה להיות האחרונה שלה, ושהיא צריכה לנוח, אבל היא רק אומרת, 'לא אנוח בשבת האחרונה שלי.'"
כששמעתי זאת הבנתי שאני עוסק במשפחה מאוד מיוחדת.
העפתי מבט למקום בו ארבעה הילדים ישבו סביב אמם. יכולתי רק לדמיין איך היו החיים עבור כולם. "תודה רבה שבאת לכאן לספר סיפור לילדיי," אמרה האם. "אנחנו מעריכים את זה מאוד."
התחלתי לספר לילדים את הסיפור הכי טוב שהיה לי. מדי פעם האם צחקקה, מנסה בבריר לגרום לילדים לצחוק איתה. אך לרוב, האם חייכה וצחקה בתקווה שילדיה ילכו בעקבותיה.
כאשר סיימתי את הסיפור שלי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת, האם שוב הודתה לי שהשקעתי את הזמן ואת המאמץ לבוא. היא אף הזמינה אותי לשוב.
הפעם הבאה שחזרתי אל הבית הייתה כדי לנחם את המשפחה האבלה על אובדן אמם.
דקות מעטות לפני שיצאתי באותו בערב שבת בצהריים, אבי הילדים עצר אותי. "אתה רואה את המדרגות האלה?" הוא אמר. הוא הצביע מעלה ואמר לי, "אשתי מתאמצת לרדת במדרגות האלו כל יום ויום, כאשר שתי נשות תומכות בה. היא מתעקשת ללוות את ילדיה אל האוטובוס. 'כל עוד אני בחיים', היא אומרת לנו, 'אשלח אותם אישית לבית הספר.'"
כזו הייתה אישה ואמא זו, אשת חיל אמיתית.
רק אז, כשהתחלתי להתרחק מהבית בערב שבת ההוא, הבנתי את כוונתו של רב מוטל באומרו, "כל מי שצועק על אחר באמירת הקינות, צריך להפסיק לומר קינות על בית המקדש, ולהתחיל לומר קינות על חייו." אסור לנו להיתפס בחיינו האישיים עד כדי כך שנשכח מה המשמעות של לחשוב ולדאוג לזולת.
חשבתי שאני הוא המחזק והמעודד את הילדים הללו בערב שבת ההוא. אבל האדם שקיבל יותר חיזוק מכולם, בעיניי, היה אני. להסתכל באם הילדים האלה ולראות את אהבתה ומסירותה המוחלטות, עוררו אצלי השראה עצומה.
אולי לא נוכל להגיע אפילו קרוב למדרגה הנשגבה אליה הגיעה האישה הזאת מוויליאמסבורג. אבל כל אחד מאיתנו יכול להתקרב קצת יותר למי שאנחנו יכולים להיות באמת. הכל מתחיל כשרואים בצרת יהודי אחר ומסתכלים מעבר לעצמנו. מהאישה הזאת למדתי לדאוג לזולת. זהו הלקח החיוני שניקח לעצמנו לאחר תשעה באב.
כאשר ניכנס לשבת נחמו ונחשוב על הנחמה שד' מצווה לנביאיו לדבר אל היהודים הסובלים, עלינו להכיר שגם אנו מצווים לעשות כן. גם אנחנו צריכים לבקש לנחם ולהביע אהבה ליהודים אחרים בעת צרה וצוקה בחייהם. אם יש לקח אחד ללמוד מתשעה באב - זהו זה. ד' אומר, "נחמו נחמו עמי," ועלינו לחזור על אותן מילים גם כן. ככה בונים את בית המקדש ואת חיי אחינו ואחיותינו. בדאגה ותשומת לב, מניחים לבנים חמים של אהבה ונחמה, בעודנו בונים כלפי מעלה והלאה.
הרבנית עמית יגובי
סוד התולעת
ודברת בם (דברים ו' ז')
מכל מאה וחמישים פרקי תהילים שחיבר דוד המלך, יש פסוק אחד הבולט במיוחד. דוד מדבר על עצמו ואומר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כ"ב ז'). מכל הדברים האפשריים, מדוע בוחר דוד המלך לתאר את עצמו כתולעת?
כל מי שהתבונן פעם בתולעת נתקל במציאות מעניינת: היא מסוגלת לסלול את דרכה באדמה. התולעת חופרת לעמקים תת-קרקעים, אט אט מתקדמת מטה. אפילו העפר הכי דחוס ומוצק אינו מציב אתגר בשביל התולעת. היכן טמון הכוח הזה?
אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח ב') שכוח התולעת מונח בפיו. היא חופרת קמעא קמעא לתוך האדמה, עושה את דרכה לא בגופה החזקה אלא בפיה. בתארו את עצמו כתולעת, דוד המלך מתכוון להמחיש אותו מושג. הכוח הכי גדול של בן-אדם הוא כוח הדיבור. בו הוא יכול להידבק אל ד' בתפילה ולימוד תורה ולשנות את חיי אחרים בדברים מרוממים ומעודדים. פי האדם יכול לגרום לשינויים בעצמו ובעולם בדרכים מופלאות.
הדיין יונתן אברהם
נסיעה במעבו
וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו' ח')
פעם עמדתי בבית מדרש קטן בלונדון ומצאתי את עצמי מוקף במספר בעלי צדקה. אחד מהם היה איש בשם ג'ו אורנשטיין. אביו היה ניצול שואה שהגיע במקור מאופטאוב, עיירה מכובדת בפולין. ג'ו זכה להצלחה כספית רבה והיה משתתף נמרצות בהקמת קהילת לונדון היהודית וכמה ארגוני חסד שונים.
שנה אחת בחודש אוגוסט, הוא ואשתו טסו לניו יורק להשתתף בחתונה. הוא מצא את מספר שולחנו, ישב במקומו ומצא מישהו כבר יושב מולו. האיש לבש לבוש חסידי ונראה אדם נכבד. ג'ו התחיל לשוחח עם האיש וסיפר שהוא עבר לפני זמן לא-רב מאנגליה לישראל בעוד חלק גדול ממשפחתו גרה בלייקווד, ניו ג'רזי.
ואז הגיע תור האדון השני לספר על ניסיונו ורקעו. אך הייתה מילה אחת בסיפורו של ג'ו שמשכה את תשומת לבו: אנגליה. האיש העיר שלפני שנים, הוא גם ביקר באנגליה, והמשיך לספר לג'ו בדיוק מה קרה בפעם ההיא:
"לפני שלושים וחמש שנים טיילתי באנגליה. הייתי אז בן עשרים ושתיים ולא היה לי שום קשר ליהדות. אבי לא היה יהודי ולא הייתה לי שייכות אליה גם כן. אחרי ששהיתי באנגליה לזמן מה, המשכתי לאמסטרדם, ומשם לברלין ואז לפריז. מפריז החלטתי, בסופו של דבר, לפנות דרך ללונדון.
"למזלי, קבוצה קולנית של בני חמש עשרה ישבה לידי ברכבת מפריז. ברור שהייתי קצת יותר מבוגר מהם ולא יכולתי להירדם בשקט בגלל כל עסקיהם הרעשנים. אבל הצלחתי לשמור על קור רוח. אחרי נסיעת הרכבת הזאת הייתי צריך לעלות במעבורת ליעדי הסופי. חשבתי שאז אוכל ליהנות מהשקט, אבל טעיתי. אותם נערים עקבו אחרי אל המעבורת. הדבר האחרון לו ייחלתי שיקרה.
"אך אז, פתאום, הם השתתקו. הופתעתי והסתקרנתי מה קרה. הסתכלתי אל כיוונם וראיתי אותם מוציאים קופסאות שחורות מתוך התיקים שלהם. לא הבנתי כלל מה הם עושים. יכולתי לחשוב רק על השקט וכעת, סוף סוף, יפנו לי כמה רגעים לנוח בשלום.
"אך אז, אחד מהנערים ניגש אליי והתחיל להסביר מה הם עושים. הוא שאל אותי אם אני יהודי. אמרתי לו, 'אני מצטער, אבל אינני. אבי אינו יהודי.' 'ואמך?' הוא אמר. אחרי שעניתי בחיוב, הוא הודיע לי שאני יהודי, אף על פי שאבי אינו יהודי ולמרות בערותי ביהדות. 'למה אינך מנסה את אלו?' הוא אמר לי.
"כנותו הטהורה של הנער נגעה לליבי. הוא פשוט ניגש אליי והתעניין בזר ומוזר לו! הסכמתי לעשות כן. התחלתי לעטוף את הרצועות השחורות סביב זרועי. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהנחתי תפילין. לאחר מכן הנער לימד אותי את הפסוק ''שמע ישראל'' והסביר לי את פירושו.
"אחרי המאורע המפתיע הזה הייתי מאוד מרוגש. כל מה שרציתי לעשות היה לרדת מהמעבורת ולעזוב את קבוצת הנערים הרעשנים. אבל למפרע, הנסיעה במעבורת ההיא שינתה את חיי לעולם. אחרי שחקרתי יותר את היהדות, נסעתי לארצות הברית והמשכתי ללמוד קמעה קמעה עד שהפכתי למי שאני היום: יהודי שומר תורה מצוות."
הסיפור נגע לליבו של ג'ו אורנשטיין. אבל, במהרה, ג'ו הכיר שהסיפור הזה היה יותר קרוב לליבו ממחשבתו הראשונה.
"מותר לי להגיד לך משהו?" אמר ג'ו אל הג'נטלמן. "אתה יודע של מי היו התפילין שהנחת לפני שלושים וחמש שנים? שלי. אני הייתי הנער ההוא שניגש אליך לעזור לך להניח תפילין בפעם הראשונה. והנה, אנחנו נפגשים אחרי שלושים וחמש שנים. נעים לפגוש אותך שוב…"
שתי הנשמות שהתקשרו לפני עשרות שנים נפגשו עוד הפעם. אולי ג'ו אורנשטיין חשב שהוא פשוט חושף יהודי אחר ליופיה של מצווה אחת. אבל הוא לא הבין שהוא זורע זרע העתיד לצמוח לעץ המגדל שפע של פירות. חייו של האיש הזה וחיי בניו ראו עתיד אחר לגמרי בגלל הבוקר ההוא על המעבורת. אל לנו לזלזל במחווה לקירוב יהודי אחר, קטנה ככל שתהיה. השפעתה יכולה לעמוד לעד.
מסר קצר מאת
ד''ר דב הירשהורן
במחקר מעניין אחד, החוקרים הסיקו שגורם אחד התורם להצלחתם של פציינטים המתאוששים בבית חולים ממחלה או ניתוח, הוא גישת המבקרים. בכמה מקרים, משפחות המטופלים היו מבליטים את מצבו המדכדך של קרובם. כאשר לאחר מכן היו מודדים את מידת הכאב של הפציינט תמיד היא עלתה משמעותית. לעומת זאת, כשהמבקרים היו נכנסים ואומרים, "איזה יום נפלא בחוץ!", כאב הפציינטים נשאר נמוך יותר. תוצאות המחקר הזה מדברות בעד עצמן. חיוביות גורמת לחיוביות ומשפיעה להפליא על סביבותינו.
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
