|
הרב ד"ר עקיבא טץ
משלושה עשר למאתיים
טפנו נשינו… יהיו שם (במדבר ל"ב כ"ו)
פעם בדרום אפריקה, פגשתי חסיד מברוקלין שסיפר לי את הסיפור הבא:
בזמן שהגרמנים התכוננו לפלישת ורשה, אמי התגוררה שם עם משפחתה, והייתה אז בהריון. ברגע מסוים הייתה זקוקה לבדיקת רופא.
היא הצליחה להימלט מן הגטו ופגשה ברופאה נוצרית מהאצולה הפולנית הישנה. היא הצליחה לטפל באמי, וכשהיא כמעט עזבה, הרופאה אמרה, "את יודעת מה יקרה לך אם תחזרי אל הגטו?" "כן," ענתה אמי. "טוב, אז תישארי אצלי. אני אטפל בך." "אבל אני לא יכולה לנטוש את בעלי," אמרה אמי. "תביאי אותו גם כן." "אבל אני לא יכולה לנטוש את המשפחה שלי," המשיכה אמי. "תביאי גם אותם."
בחזרה אל הגטו, אמי סיפרה לאבי שהאישה הנוצרית הזאת התנדבה להציל את חייהם. "אבל אני לא יכול לנטוש את המשפחה שלי," אמר אבא שלי.
שלושה עשר אנשים יצאו לדרך, לבית האישה הזו -- אמי, אבי ומשפחותיהם. היא שיכנה אותם בעליית הגג שלה במשך עשרים ושניים חודשים. הזמן ההוא כלל תקופה בה הגסטפו שהו בביתה. לא היו שירותים, לא מים ולא אוכל בעליית הגג. אבל האישה הזו טיפלה בהם בכוחות עצמה. היא סיפקה להם את כל צרכיהם ההיגיניים, גם אוכל ומים היא נתנה.
אחרי עשרים ושניים חודשים בעליית הגג, האישה הנוצרית הצליחה לחלץ את כולם מפולין לניו יורק. בדרך נס, כל שלושה עשר האנשים ניצלו.
עשרות שנים אחר כך, הייתה חתונה בניו יורק לאחד מהנכדים של שלושה עשר ניצולים אלו. אך לפני החתונה, המשפחה שלי ידעה שיצטרכו לטפל בדבר אחד: לחזור לפולין. הם עשו את הכל בכוחם לאתר את האישה הנוצרית הזאת שהצילה את חייהם, ובסוף הם הצליחו. כעת היא הייתה אישה קשישה, אבל הסכימה להשתתף בחתונה הנערכת במרחק של אלפי קילומטרים. ואז, הם הביאו אותה.
בחתונה, מאתיים אנשים רקדו סביבה כשהיא יושבת במרכז. וכולם היו "בניה". מאתיים אנשים אלו היו כולם צאצאי שלושה עשר האנשים עליהם היא מסרה את נפשה לפני שבעים וחמש שנה. היו בנים, נכדים, נינים. הכל בזכותה.
במשך הסעודה, שאלנו אותה את השאלה שהעסיקה את דעתנו במשך שנים. "מדוע סיכנת את חייך להציל את היהודים?" "כי קראתי את התנ"ך," היא אמרה. "וראיתי שכאשר א-לקים עמד להשמיד את העיר סדום, אברהם ניהל משא ומתן עם א-לקים. הוא אמר, 'אם תמצא חמישים צדיקים, האם תציל את העיר?' וא-לקים אמר 'כן.' 'ארבעים וחמישה צדיקים?' וא-לקים אמר, 'כן.'"
"ואני החלטתי ללכת בדרכו של אברהם," סיימה האישה.
היא טיפלה בשלושה עשר אנשים הללו באופן בלתי נלאה, למרות הסכנה הקיימת, ומסרה להם את חייה. ושנים אחר כך, היא זכתה לראות בגמול מעשיה.
הנה מעשה אחד קטן אשר השפעתו נמשכת לעד. אולי האישה הזאת האמינה שהצילה שלושה עשר אנשים בלבד. אבל לא ידעה מה מצפה לה בגודל מעשיה. היא הצילה הורים, בנים, נכדים, נינים, נכדי נכדים וכן הלאה. בעצם, היא עשתה לא פחות מקיום דברי חז"ל, "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז ע"א). ככה עלינו לראות כל מעשה קטן שעושים. השפעתו עומדת לעד.
|
|
הרבנית סלובי יונגרייז וולף
נצח עם ישראל
אחרי שילדתי את בתי, אני זוכרת שהבאתי אותה הביתה מבית החולים וקראתי לסבתא שלי, אותה כינתי בשם "מאמע". מאמע היתה אישה זעירה, אבל להוטה. ובפרט, היא אהבה ילדים, תינוקות ורעש. לאחר שראתה אישית את תופת ברגן-בלזן ואיבדה כל כך הרבה, היא הוקירה ואהבה כל ילד וכל בכי של תינוק. בשבילה, אלו היו חיים.
הבאתי את התינוקת שלי פנימה, ואני זוכרת את מאמע יושבת במטבח שלי. היא לקחה את התינוקת הקטנה בידיה והתחילה לשיר שיר ערש הונגרי שסבתא שלה היתה שרה לה.
כשהיא סיימה לשיר, היא הסתכלה בי בעיניה הדומעות ואמרה: "בתי היקרה, הייתה תקופה בחיי בה חשבתי שלעולם לא אראה עוד יום. אף לא ידעתי אם אראה את השמש עוד. והנה אני מחזיקה בנינה שלי בשתי ידיי. ד' כל כך טוב; ד' כל כך טוב."
כמה שנים אחר כך, מאמע נפטרה. בתי המשיכה לגדול, התחתנה ועברה לירושלים, עיר הקודש. יום אחד, בעודי מסיימת את הדפים האחרונים באחד מספריי, קיבלתי שיחת טלפון מהחתן שלי. "אמא," הוא אמר, "נולדה לנו תינוקת!" כששמעתי את הבשורות הטובות, יכולתי לומר רק "ברוך ד'." היה רגע כה גדול בחיי לראות את הדור הבא ממשיך. מובן שעליתי לטיסה הבאה לירושלים והלכתי ישר לביתה של בתי.
נכנסתי לדירה שלה ופגשתי אותה, מחזיקה בתינוקת. ואז היא אמרה לי, "אמא, את רוצה להחזיק בה?" "ברור שכן," אמרתי. "את רוצה לדעת מה שמה? קראנו לה מרים, על שם מאמע."
בלילה ההוא השארתי את התינוקת איתי בחדר. בחמש לפנות בוקר היא התעוררה בבכיות, השמש הזהובה של ירושלים נכנסה לחלון, ואני לקחתי אותה בידיי ושרתי לה אותו שיר ערש הונגרי ששמעתי ממאמע. ואז אמרתי, "תראי מאמע, חשבת שלעולם לא תראה חיים שוב? חשבת שלעולם לא תראי את השמש שוב? הנה נכדת-נכדתך הנקראת בשמך, חיה בשמחה ובריאות בירושלים עיר הקודש."
זהו הסיפור הנצחי של עם ישראל.
למרות כל הקשיים, הצרות והמצוקות שעבר עמנו במשך אלפי שנה, אנחנו ממשיכים הלאה. לעולם לא תיכבה הלהבה הנצחית של העם היהודי. היא תישאר לעולם בוערת, מחוממת על ידי טובו ורחמיו של ד'. בכל דור ודור, נמשיך לראות עוד זריחות ושקיעות רבות ונתענג מיופי החיים.
|
|
הרבנית כנרת שרה כהן
הריבוע שאינו צבוע
כאשר נכנסים לתקופת שלושת השבועות, המכונה 'בין המצרים,' אנו נתקלים בעולם של הגבלות. על ידי חוקים שתיקנו חז"ל, התקופה הזאת אמורה לתת לנו להרגיש שאנו חסרים משהו. אנו באים להכיר שמשהו כה יקר לנו שהיה בתוכנו פעם -- בית המקדש -- איננו איתנו עוד.
ואז אנו באים הביתה, עוברים דרך הכניסה ורואים משהו מוזר. יש ריבוע קטן שאינו צבוע, ממוקם ליד פתח הבית. ואז אנו זוכרים. יש לנו מה שקוראים לו "בית," אבל לד' - אין. אנו משאירים ריבוע שאינו צבוע בביתנו, כמו שתיקנו חז"ל (בבא בתרא ס' ע"ב; שולחן ערוך, או"ח תק"ס א'), כדי להזכיר לנו את חורבן בית המקדש.
אבל מהי המשמעות האמיתית של הריבוע חסר-חן הזה? מה הוא אמור לעורר בנו, חוץ מהרגשות עצובות?
אין דבר יותר מכוער מריבוע שאינו צבוע. כמה עצוב לראות משהו בחייך שאינו במקומו? כמה מכאיב לראות אות ברורה שמזכירה לך על הריקנות בתוכך ומדגישה את הקשיים בחיים? פתאום, אתה נאלץ להסתכל בריבוע בחייך שאינו צבוע יפה. אתה נאלץ להסתכל בכוס ולראות את מחציתו הריקה.
אבל, בעצם, הלקח הטמון בריבוע הזה אינו של ייאוש וחרטה. ממש להיפך. יש חלקי חיינו שאולי היינו מאחלים שיתעלמו, אבל יש צד חיובי לכל.
הימים הקודמים ליום הטרגי של תשעה באב אמורים לתת צורה נכונה לריבוע הכעור שלנו. עלינו ללמוד איך לצייר ציור יפה בתוך צרוּת ההגבלות והאבל. אז נישאר עם תפיסה המגלה את היופי מאחורי הייאוש ואת האור שמאחורי החושך.
בסוף חתונה יהודית, החתן משבר כוס בעודו עומד מתחת לחופה. ברובד הפשוט, משמעות המנהג הזה היא לזכור את חורבן ירושלים. עלינו לשים בראש ובראשונה בליבנו ובמחשבותינו את אובדן בית ד' ועירו הקדושה.
אבל למה יוצאים מגדרנו להדגיש את הכאב הגדול בחיינו בזמן של שמחה עצומה? למה ברגע השמח של בניית בית מתמקדים בחורבן הבית?
על ידי מנהג זה לומדים אחד מהלקחים הכי גדולים בחיים בכלל, ובנישואין בפרט. לא תמיד זה מושלם שהכל בחיים ובנישואין יהיה מושלם. תמיד צריכה להיות תחושה עמוקה של שאיפה לשיפור, למשהו גדול יותר וטוב יותר. הכוס הנשברת מכוונת להזכיר לחתן ולכלה שתמיד אפשר לייחל לעוד, הן באופן אישי וגם באופן משותף. לעולם לא יהיו חיים או נישואין נצבעים בתחושות של שאננות ומושלמות. תמיד יש מקום לגדול ולהשתפר, כאנשים וכבני זוג.
כשהחתן והכלה חושבים על זה, הם מגיעים למסקנה נוגה. הם ושאר אחיהם בית ישראל צריכים לכסוף לשאיפה הרבה יותר גדולה: לבניית בית ד'. יחד עם התשוקה הנלהבת לבנות בית יפה משלהם, צריכה להיות הכמיהה העמוקה לבנות מחדש את בית אבינו שבשמיים.
אבל אפילו עכשיו, בתוך החורבן של גלות, שמץ תקווה ואופטימיות מתנוצצת. אף פעם לא יהיה מצב שלנו כולו שממה ומוזנחות.
בתארו מצור ירושלים על ידי הבבלים, מקונן הנביא יחזקאל, בדברי ד': "והעמדיה על גחליה ריקה" (יחזקאל כ"ד י"א). המדרש מעיר שיחזקאל זכה לקרוא לירושלים "ריקה", במקום "שבורה" או "הרוסה," מילים המתארות חורבן והרס מוחלט. אילו השתמש במילים כאלו, הוא היה מתנבא על גורל אבדון עבור ירושלים. אבל, הוא ראה באובדן בית המקדש רק חורבן ארעי, ולא שממה גמורה. הוא ציין את ההבחנה הגדולה בין משהו ריק לבין משהו שבור. די קל למלא משהו ריק, אבל לא כן בשבירה.
האדם זקוק לאותה השקפה בחייו האישיים. אף פעם אין החיים שבורים או הרוסים. אולי הם ריקים ולא צבועים. אבל תמיד יש תקווה שיום אחד הם יתמלאו בחיות ואומץ מחדש.
הריבוע בביתינו שאינו צבוע מכוון לעצב מחדש את השקפתנו בחיים. אי אפשר לעגל או לעצב את הריבוע עצמו, אבל אפשר לעשות כן לגבי תפיסתנו. אנחנו יכולים להכיר שהפגמים בחיינו הופכים אותנו ללא פחות ממושלמים. המצבים המצערים שאנו חווים מלמדים אותנו איך להתקרב לד' בתוך צרה ואיך להתנחם באהבתו המוחלטת. ובדיוק באותו ריבוע שאינו צבוע, שם ד' שוכן. שם הוא מוצא את מקום מגוריו. המקום ההוא נהיה למקדש מעט. המצב האומלל והמיואש מתמלא בשכינת ד' המנחמת.
אבל אפילו לפני יחזקאל חי ישעיה הנביא. וגם הוא הביע את שאלת ד' על מקום מגוריו. "השמיים כסאי והארץ הדם רגלי; אי זה בית אשר תבנו לי, ואי זה מקום מנוחתי?" (ישעיה ס"ו א'). אבל תשמעו את התשובה שמשיב ד' עצמו. "ואל זה אביט: אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" (שם, ב'). מי שמרגיש ריק ואינו יודע לאן לפנות, פתאום נהיה לכתובת בית ד'. הוא נהיה לבניין בו אבינו שבשמיים מוצא דירה בארץ.
בתוך הריבוע הכעור, שכנראה אינו נותן הזדמנות לעתיד יותר בהיר וטוב, שם שוכן ד'. שם, בתוך קדרות החיים, קרן אור מבקשת להיכנס. לא משנה כמה אפלים ומדכאים נראים החיים, ולא משנה כמה פתטי נראה הריבוע. תמיד יש קרן אור המחכה לזרוח. אם בתוך חורבן נשארת טמונה השאיפה לשיקום ובנייה מחדש, נוכל לבטוח שיום אחד חלומותינו יתגשמו. וכשהיום ההוא סוף סוף יגיע, הריבוע המוכר ההוא, שאינו צבוע, יהפוך לציור יפהפה. רק אז אנחנו ואבינו האהוב ניהנה ממנו יחד לעולם ועד.
|
|
מסר קצר מאת
הרב דניאל מכניק
אני זוכר שפעם ניגש אליי בעיר העתיקה מיסיונר שקוע בחלומות והזיות. הוא אמר לי בהתלהבות, "ישקה נראה אליי!" נבהלתי מההערה המאולתרת הזו, ועניתי, "מעניין; משה נראה אליי גם כן. הוא היה בדיוק כאן בכותל והוא אמר לי שהיהדות היא הדת האמיתית והדרך הנכונה. ואז משה עזב." אם תמצאו את עצמכם נקלעים במצב לא נוח כזה, ואינכם מוכנים, תשובה כזו יכולה לסיים את השיחה מהר. הטיעון שלו אינו בעל משקל יותר משלכם.
|
|
