Parshat פרשת בהעלתך
Compiled and Edited by Elan Perchik
ויצעק משה אל ד' לאמר קל נא רפא נא לה (במדבר י''ב י''ג) לפני מספר שנים השתתפתי בערב התרמה של בוני עולם, ארגון המסייע כספית זוגות אשר מתמודדים עם בעיות פוריות. מי שתורם לאירגון זה מובטח שתרומתו תעזור להביא ילד לעולם. בערב ההתרמה, רבי שלמה בוכנר סיפר את המעשה הבא: לפני חודשים ספורים, איש שהיה נשוי במשך שנים רבות ולא היה מסוגל להוליד ניגש לאחד מראשי הארגון. מצבו היה קשה במיוחד. ההיסטוריה הרפואית שלו כללה עבר סוער של מחלות וטיפולים, הבולטים שבהם היו שלוש השתלות כליה. נאמר לו כי מצוקתו קשה ומסובכת עבור הארגון שלנו ועקב כך כי לא נוכל לעזור לו. האיש שמע את החדשות הללו והלך מדוכדך, אינו יודע לאן לפנות. זמן קצר אחרי, האיש תינה את צערו בפני רבו. ''אל תקבל 'לא' כתשובה'', אמר הרב. ''תקבע תור אישי עם הרב בוכנר ותראה מה אפשר לעשות. אל תוותר'' וככה הוא עשה. הוא ישב מולי מוטרד והתחיל לבכות. ''האם הנך סבור שאינך יכול לעזור לי?'', הוא אמר בדמעות. ''אני רוצה לקרוא שמע ישראל עם בני ובתי, אני רוצה ללמד את ילדיי תורה!'' יכול הייתי לחוש את המהומה הרגשית בה הזוג היה נתון, ליבי יצא אליהם. אך ידעתי כי, אם נספק להם את הטיפולים הנדרשים, יגרם קיצוץ במימון עשרה זוגות אחרים. זו הייתה החלטה כבדת-משקל ולא בדיוק ידעתי מה לעשות. בסביבות הזמן ההוא תכננתי לבקר בארץ. קבעתי פגישה עם הרב אהרון לייב שטיינמן זצ''ל בשביל להתייעץ איתו בנושא זה. מייד כשנכנסתי לחדרו, הוא הבין שמשהו לא כשורה. ''מה הבעיה?'' הוא שאל. הוא שמע על המצבו העדין של האיש שהגיע אלינו ואת המאמץ שיהיה בשביל ארגוננו לסייע לו והבהיר שהוא לא יקבל תשובה שלילית. ''אתה חייב לטפל במקרה זה'', אמר. ''תן לי להביא ראיה לכך מהגמרא'' בגמרא במסכת תענית דף כ''א עמוד א' מסופר על נחום איש גם זו שפעם רכב על החמור. לפתע עני אחד ביקש ממנו צדקה. הוא אמר לעני לחכות רגעים ספורים והוא יספק את הצרכים שלו. אך, עד שעשה זאת, היה מאוחר מדיי. העני המסכן גווע ברעב. ''הנך רואה מכאן'', אמר הרב שטיינמן, ''כשמישהו ניגש אליך, יש חיוב לסייע לו. אפילו אם מצבו מאתגר מאוד, אל תדאג. במבצך, כשאתה מביא ילד לעולם, אתה שותף להקב''ה והוא יעזור לך. אתה תצליח''. שמעתי לעצת הרב שטיינמן והחלטתי לטפל בו. לאחר מכן, כשהבעל אושפז בבית החולים לקבלת הטיפול, הלכתי לבקרו. הוא הודה לי מאוד על כל מה שעשיתי למענו וידעתי שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. ובאמת, לאחר מספר חודשים, הזוג ציפה לילד בריא. יותר מאוחר, באותו ערב, האיש שמימן את ערב ההתרמה קם לנאום. ולשמחתם הרבה, החליט לתרום מיליון דולר לארגון בוני עולם. כל מאמץ המושקע בלהביא ילד יהודי לעולם, ללא צל של ספק, כדאי. ערכה של כל נשמה יהודית לא יסולא בפז, גדול מכל יהלומי תבל. אמנם, לפעמים יתכנו אתגרים אם נפעל כך אך אסור לנו לשכוח שד' בכבודו ובעצמו שותף במאמץ זה. ולעולם לא נדע, לפעמים האמצעים אשר כה התאמצנו לפני כן כדי להשיגם, יגיעו לידינו ברגע שכלל איננו מצפים. |
|||||
|
הרב יונתן ריאטי ויהי העם כמתאננים...זכרנו את הדגה...את הקישואים... ועתה נפשנו יבשה אין כל (במדבר י''א א'-ו') היכן אנו מוצאים בתורה את המצווה להיות שמחים? איפה ד' מונה אותנו כאחראים על השמחה? בפרשת כי תבוא, כנראה החלק הקורע-לב ביותר מכל התורה, אנו מוצאים את התשובה. ההסבר לתשעים ושמונה הקללות אשר, חס ושלום, יגיעו לעם היהודי, הוא: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה...'' (דברים כ''ח מ''ז). עקב כישלון בקיום מצוות ה' מתוך רגש של שמחה מגיעים הצרות והאסונות הכי נוראיים. אך הפסוק איננו מסתיים שם. התורה ממשיכה לפרט את הסיבה לטרגדיה שעלולה להכות: ''...ובטוב ללב, מרוב כל''. אבל מה זה בדיוק אומר? האריז''ל ציין כי המילים ''בשמחה'' ו''מחשבה'' חולקות את אותן האותיות. אושר איננו נקבע על סמך מה שיש לנו או על מה שקורה לנו בחיים. הוא גם לא נקבע על ידי מצבנו הבריאותי, הכספי או לפי ילדינו. כל אלה הינם נוחויות אשר נפלא מאוד שיהיו לנו ובהחלט מקילים עלינו להגיע למצב של שביעות-רצון. עם זאת, הם אינם הסיבות האולטימטיביות לחוות אושר או עצבות. אושר הוא גישה, צורת חשיבה שנרקמת על ידי הדברים בהם אנו בוחרים להתמקד. להיות 'שמח' מורכב מאותיות זהות למילים 'שם מח'. רמת שמחתנו תיקבע על ידי מה שאנו בוחרים להתרכז בו. לגבי איך להשיג את החשיבה החיובית הזו, התורה אינה מאכזבת אותנו. היא מלמדת אותנו שתי דרכים, כאן נדבר על הראשונה מביניהן: ''טוב לבב''. למה הכוונה? ביסודו של דבר, השימוש הראשון של מילה מסויימת בתורה מגלה את המהות של אותו פריט או תכונה. האזכור הראשון של המילה ''לב'' הוא בהקשר המבול בימי נח, כאשר האנושות הייתה ראויה להיכחד בגלל עוונותיה. התורה מציינת: ''וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום'' (בראשית ו' ה'). על דרך הפשט, פסוק זה מדבר על רשעותו של 'לב' בני האדם שבאותו דור. עם זאת, נתייחס לפסוק בצורה יותר מדויקת וזה יוביל אותנו לתרגם ''לב'' כ''מוח''. מחשבות האדם של אותו דור היו טרודות בשליליות כל היום. מדוע התורה מתייחסת למחשבות השכליות שבמוח באמצעות המילה ''לב'', משכן הרגשות? הרב אביגדור מילר זצ''ל מסביר שהתורה רוצה להדגיש את החשיבות של התשוקה והרגש בקיום רצון ה'. איננו אמורים לבצע את המצוות ללא התלהבות, אדרבה, בקיום המצוות צריכים להשקיע, יד ביד, גם את שכלנו ואת רגשותינו והתלהבותנו. נביא כמה דוגמאות שבהן הלב מרמז למוח. שלמה המלך אמר: ''נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך, קשרם על לבך תמיד'' (משלי ו' כ'-כ''א). במקרה זה המילה לב מכוונת למוחו של האדם. כל הזמן אנו חושבים על הרעיונות והערכים שלמדנו וינקנו בביתנו. הנה פסוק נוסף: ''כתבם על לוח לבך'' (שם, ג' ג'). זהו משל יפהפה. אילו תמונות אנו תולים בקירות מוחנו? האם הן תמונות נעימות של משפחתנו והישגינו או שמא תמונות עגומות של תלונותינו? שלמה המלך מזהיר אותנו שיהיו דברי התורה כתובים שם. זה מה שצריך להיות תלוי במקום היקר ביותר בהוויה שלנו. ואחרון, ''כל ימי עני רעים'' (שם, ט''ו ט''ו). האם אנו זקוקים לאישיותו הרמה של שלמה המלך כדי לספר לנו את העובדה הבסיסית כי ימיו של האיש העני הם אומללים? ברור שלא. אך נסתכל בסוף הפסוק: ''וטוב לב משתה תמיד''. מוח מלא מחשבות טובות תמיד חוגג את החיים. הוא תמיד נהנה ממה שיש לו. אם זאת, מישהו המעסיק וממקד את מוחו ותשומת לבו בדברים החסרים ובשליליות שבחיים יהיה מוכה עוני. כיוון שהוא מתרכז רק בשלילי, הוא חי את ימיו ריקים מיופי החיים. הוא מחמיץ ואינו מבחין בשמחות ובברכה של עצם קיומו. בואו נתקדם צעד אחד קדימה. אחרי תיאור ששת ימי הבריאה, התורה מצהירה: ''וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'' (בראשית א' ל''א). דברים מועטים מכונים מאת ה' כמו ''טוב'', שלא לדבר על ''טוב מאוד''. אם זה המקרה של בריאת העולם, בוודאות אנו מדברים על משהו מיוחד ביותר. זאת משמעות ההאשמה המוזכרת בפרשת כי תבוא: ''מרוב כל''. אנו אחראים לחיות חיים מאושרים בתוך השפע אשר אנו מקבלים מאתו יתברך. נכונה היא העובדה שהחיים כוללים רגעים של תקלות וחוסר נוחות, אמנם, שפע החיים הוא הרבה יותר גדול. נדמיין את המצב הבא. באירוע משמח של חתונת חבר קרוב, אתה עושה את דרכך ומוזג לעצמך משקה. ברגע שאתה עומד לברך, הזכוכית נשברת ומשאירה חתך קל על אצבעך. אתה לוקח ממחטת נייר, לוחץ אותה על אצבע והדימום פוסק. הנה הדילמה: בחתונה יש מוזיקה יפה, חברה נהדרת ואוכל מעולה. כל התנאים מוליכים לשהות נפלאה. אבל האצבע הולמת בכאב: הוא מוחשי ולא ניתן להתעלם ממנו. עכשיו אתה יכול לבחור: האם הנך בוחר לאפשר לכאב באצבעך להטביע את השמחה המורכבת מחברה טובה, שירים עליזים ואוכל טעים? או שהכאב ייטבע בכל השפע הטוב הנמצא במסיבה? יש בפניך החלטה שכלית: האם לתת לכאב לעמעם על האושר או לאפשר לשפע השמחה להאפיל על אי הנוחות? שלמה המלך אומר לנו שיש בפנינו בחירה בחיים, תמיד. אנו בוחרים לחיות מוכי-עוני ולהתמקד בשלילי שבחיים ובליקויים שלפנינו. או, אנו יכולים לבחור להסתכל על הכל בצורה שונה ולהפוך את חיינו למשתה אחד ארוך. הבחירה שלנו. מה תהיה גישתנו ואיך תהיה חשיבתנו? כדאי לנו ללכת בעקבות דבריו של החכם באדם וליהנות מחיים ארוכים של שמחה. |
|
הרב אברהם שור והמן כזרע גד הוא (במדבר י''א ז') התורה מתארת את מראה ומרקם המן שהומטר ליהודים במדבר במילים ''והמן כזרע גד הוא''. לפני כן, התורה ציינה ''וטעמו כצפיחית בדבש'' (שמות ט''ז ל''א). אך יש משהו שהוא יותר מתוק מן המן – התורה. דוד המלך מתאר אותה ''ומתוקים מדבש ונופת צופים'' (תהלים י''ט י''א). עבור העם היהודי במדבר, מציאות זו הומחשה פעם אחר פעם. זמן קצר אחרי שהגיעו למדבר, כלל ישראל טעם את המן, שהיה מתוק כדבש. אך אחר מתן תורה הם הבינו שיש משהו יותר טוב אפילו. לימוד התורה סיפק להם חוויה מהנה כל כך אשר, ללא ספק, עקף את מתיקות המן. תיאור זה של התורה אינו משל בעלמא. יש לו השלכות ממשיות והוא מלמד אותנו לקח מעמיק בכל הנוגע לעבודת המידות. ניקח לדוגמה את השאלה ההלכתית הבאה: אדם הרוצה לאכול דבש דבורים, האם הוא יכול לעשות זאת גם אם חתיכות של הדבורה, שאינה כשרה, מוטבעות בדבש? הרא''ש, אחד מפרשני התלמוד בזמן הראשונים, מצטט את רבינו יונה המתיר לאכול את הדבש כיוון שמתיקותו מנטרלת את טעם הדבורה (מסכת ברכות ו' ל''ה). עוצמתו של הדבש מהפכני. הוא לוקח את הדבורה, שהיא טמאה במהותה, והופך אותה לטהורה מנקודת מבט הלכתית. כך גם לגבי התורה, אומר החפץ חיים. אופיה המהפכני יכול לשנות את חייו של האדם. לפעמים האדם טוען שלעולם לא ישפר את התנהגותו, אין באפשרותו לתקן את מידותיו, להתגבר על הפיתויים והתאוות. אך מחשבה זו רחוקה מאוד מן האמת. בכוחה של חוכמת התורה ואמיתה לחדור אל תוך נשמותינו בדרכים לא ייאמנו. זוהי המשמעות הבסיסית אשר בגינה התורה נמשלה לדבש, מבאר החפץ חיים. כשהאדם שוקע בה, הוא מסובב את עצמו מלא פחות מאשר מתיקות הדבש. כאשר האדם שקוע עמוק בתורה, חוכמתה הנצחית ושיעוריה לחיים מטהרים אותו מכל טומאתו. גסות אופי והתנהגות בלתי הולמת משתנים על ידי כוחה של התורה. איש אינו נשאר אותו בן-אדם. זהו היופי המתוק של תורתנו. |
|
מסר קצר מאת הרב דניאל קאליש האם פעם תהית מהו שם נשמתך? ומהו שם נשמת חברך? לאמיתו של דבר, לשניהן אותו שם: ''כבוד''. כשדוד המלך רוצה לדבר על הנשמה הוא משתמש בביטוי ''כבודי''. (למשל, ''עורה כבודי עורה'', תהלים נ''ז ט'). ההשלכות של התייחסות זו מרחיקות לכת. המהר''ל מפרש: כאשר אנו מכבדים את האחר, אנו מעניקים להם חיים ומרוממים את עצם קיומם, לא פחות! אנו מכירים בייחודיותם וגורמים להם להרגיש מוערכים, חשובים ומכובדים. |
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
