Parshat שבועות
Compiled and Edited by Elan Perchik
ב1998, הזמין אותי ג'ייסון אלכסנדר לאוניברסיטת קליפורניה, דרך אש התורה. ג'ייסון אלכסנדר שיחק בתור ג'ורג בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת סיינפלד. הוא ביקש ממני ומעמיתיי להציג סמינר מתשע וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב שיוכיח את אמיתה של התורה. בפני קהל של שבע מאות וחמישים יהודים מכל אורחות וסגנוני חיים, הצגנו שיעור מרתק במשך כל היום. שלושה שבועות לאחר מכן, ישבתי לנוח במשרד שלי, קראתי את הJewish Press ואכלתי מאפה. פתאום העירה לי מזכירתי שמישהו מקליפורניה היה בטלפון. חשבתי לעצמי, "קליפורניה? קליפורניה? מי יתקשר אלי מקליפורניה?" סוף סוף אמרה לי המזכירה: "שמו לארי דיוויד." כשמוע שלארי דיוויד, מפיק סיינפלד, התקשר אליי, לבי החל להלום חזק. ידעתי שהוא היה ידוע בתחום הקולנוע. לפי כתב העת פורבס, הוא הרוויח למעלה משני מיליון דולר, רק משידורים חוזרים של סיינפלד בשתיים לפנות בוקר. מהר סיימתי את המאפה והרמתי את הטלפון. "לארי, מה שלומך?" אמרתי. "הרב, אגיד לך משהו לפני שאתחיל. אני לא אוהב רבנים." זו היתה ההקדמה הראשונה שלי ללארי דיוויד, כך התחילו היחסים בינינו. "אני רוצה להגיד לך שאף על פי שאני יהודי, אף פעם בחיי לא עשיתי דבר יהודי. לא היה לי בר מצווה ולא נכנסתי לבית כנסת. הדבר היהודי היחיד שעשיתי אי-פעם הוא שהתחתנתי עם אישה יהודיה. וזו הייתה טעות. בכל אופן, יש לי שאלות רציניות על היהדות. אבל משום שאני לא אוהב רבנים, לעולם לא קיבלתי תשובות עליהן. אבל אחרי שבאתי לסמינר שאירגן ג'ייסון אלכסנדר ושמעתי אותך ואת עמיתיך, החלטתי שאני רוצה לדבר איתך. נו, תגיד לי, מתי תהיה בקליפורניה בפעם הבאה?" כששמעתי את דבריו, עניתי מייד, "אתה יודע משהו? לא ייאמן. אני מגיע מחר." ברגע שניתקתי את הטלפון, התקשרתי לסוכן הנסיעות שלי והזמנתי כרטיס ללוס אנג'לס. הגעתי ללוס אנג'לס ביום חמישי, שכרתי גרוטאה ותכננתי להיפגש עם לארי דיוויד במסעדת פאט' בפיקו בולווארד. חיכיתי ללארי בחוץ, וסוף סוף הוא הגיע בלימוזינה שלו עם שני שומרי ראש. בירכנו זה את זה ואז נכנסנו פנימה. רגעים מועטים אחרי שנכנסנו, כמעט מאה וחמישים יהודים דתיים, מזלגות בידם, קפאו באוויר. ואז הם הביטו. לא בי, אלא בלארי דיוויד. הלכנו לפינה האחורית במסעדה, הרחק מכולם, וישבנו. אני זוכר את עצמי חושב, ''אינני מאמין שאני ממש יושב איפה שאני נמצא.'' הייתי רק בחור ישיבה נורמלי. "הרב," אמר, "הרגש בנוח להזמין כל מה שאתה רוצה." חשבתי אולי לבקש ממנו לקנות את המסעדה. אחרי הכל, כנראה שעלותה תהיה רק חמישה שידורים חוזרים של סיינפלד. ואז, הזמנו את הסטייק שלנו, והגיע הרגע הגורלי. סברתי שהוא יתחיל לשאול אותי על חיי. אבל הוא הלך ישר למטרה אשר לשמה התכנסנו. "איך אתה יודע שיש א-לקים?" הסתכלתי בו ואמרתי, "לארי, איך אתה יודע שאין א-לקים?" כשאמרתי כך, הוא הסתכל בי בבוז. ידעתי מה הוא חושב לעצמו. "הבאתי אותך כל הדרך מברוקלין לשאול אותך שאלה, ואתה מתנהג כמו יהודי ועונה על השאלה בעוד שאלה?" "הרב," חזר ואמר, "איך אתה יודע שיש א-לקים?" ואז, חיקיתי אותו וחזרתי גם אני ואמרתי, "לארי, איך אתה יודע שאין א-לקים?" ואז הבטתי בו. "אז אתה רואה, לארי, יש לנו בעיה," המשכתי. "אתה סובר שאין א-לקים, ואני אומר שיש א-לקים. אתה יודע לארי? אחד מאיתנו צודק ואחד מאיתנו טועה. אין אפשרות אחרת. ואתה יודע מתי נדע ללא ספק עם מי הצדק? מייד כשנמות. או אני צודק שיש א-לקים ונחיה לעולם ועד, או אתה צודק וכאשר נמות, לא נשאר דבר." הקסמתי את לארי. הוא היה מקשיב בזהירות רבה ובתשומת לב כזו שהוא אפילו לא הוריד את אצבעותיו מהמקום בו הכניס את המפית לחולצתו. ואז שלפתי את התותח הכי כבד ו'הכיתי אותו נואשות'. "לארי," אמרתי, "בוא נסתכל בתוצאות ההשקפות של מי שצודק ומי שטועה. אם נמצא שטעיתי יחד עם היהודים שומרי התורה, תגיד לי באמת, מה חסרתי בחיים? אז לא עשיתי כמה עבירות? בינתיים, חייתי כל החיים בעודי חושב שאני צודק, גומל חסדים, נותן צדקה, נהנה מהשבת וימים טובים. אילו חיים של משמעות, הנאה ותכלית! מה פספסתי? אבל לארי, מה יקרה אם ברגע מותך, א-לקים מופיע. מה תאמר לעולם ועד? אופס! תחשוב. אם אתה טועה, התוצאות נוראות. פספסת את תכלית החיים והקשר הכי חזק עם א-לקים." ואז סיימתי, "ההשלכות המטעות מעין אלו יהיו חמורות מאוד. עליך לחקור בעניין." ואז הוצאתי ספר -- Permission to Believe, מאת הרב לורנס קלמן -- והעברתי אותו אליו. נתתי לו חמישה ספרים לקרוא בסך הכל. הצבתי אותו לפני אתגר: "לארי, אם אתה יכול להפריך את כל מה שכתוב בספרים האלו, אני אוריד את הכיפה שלי. אבל לא תוכל כי א-לקים קיים ואני יכול להוכיח לך." המשכתי להראות לו ראיות שונות לקיומו של א-לקים. ואז הוא שאל אותי שאלה מאוד עיקרית. איך יודעים שהתורה היא אמיתית והיא האמת? מה שאמרתי לו אז היא פיסת המידע הכי חשובה שכל יהודי צריך לדעת. היא יסוד כל היהדות. "לארי," אמרתי, "אספר לך סיפור אמיתי שקרה לי. היה קורס בפרינסטון הנקרא דת השוואתית. שם חקרו לעומק והשוו כמה דתות. המטרה היתה לצאת בסיווג ברור של כמה דתות תוך בחינה בהקבלות ובהבדלים שבין כולן. הפרופסור לקורס זה היה איש בן שישים בעל דוקטורט בתיאולוגיה ופיליסופיה. הוא הרוויח משכורת נאה של 150,000 דולר בשנה. חמשת הדתות שחקרו התלמידים היו: יהדות, נצרות, איסלאם, הרא קרישנה ומורמוניות. חמישים תלמידים היו בכיתה: ארבעים ותשעה היו גוים והנשאר היה יהודי. שמו היה סטיב. הגוים השתייכו לכל סוגי הגזעים האתניים -- אפרו-אמריקאים, אינדיאנים, קוריאנים, יפנים, סינים. ואז היה סטיב. שלושה שבועות לפני סוף הסמסטר, הפרופסור הציג רעיון נפלא. הוא יזמין נציג מכל דת להוכיח לכיתה שדתו היא האמיתית ושאר הארבע הן שקר. אחרי שהנציגים מארבע הדתות האחרות הציגו את רעיונותיהם מיום שני ליום חמישי, אני הגעתי אחרון, ביום שישי. כאשר נכנסתי לחדר, יכולתי להבחין שהתלמידים היו תשושים. אחרי הכל, במשך ארבעת הימים האחרונים, הקשיבו לארבע מצגות ארוכות על הדתות שלמדו עליהן. אבל ללא הקדמות מיותרות ניגשתי למלאכתי. אפילו לא הצגתי את עצמי, מייד פניתי לכיתה הגדולה ואמרתי: "תגידו לי משהו. ארבעת הנואמים שבאו כאן השבוע, איך התחילו לתאר לכם את הרגע המייסד של דתם?" נער קוריאני הצביע. "כולן התחילו באיש אחד." זו היתה התשובה הנכונה ומה שדרשתי. כל דת: הנצרות, האסלאם, הרא קרישנה, והמורמוניות מבוססות על חלומו וחזונו של איש אחד. ואיש אחד בלבד. "א-לקים דיבר אליי!" כך הם טוענים. אבל אף אחד אחר לא ראה כלום. אחרי שהנער הקוריאני ענה תשובה זו, נער אחר צעק, "כן הרב, זו הסיבה שדת לא הגיונית כלל. היא מלמדת שאם לא מאמינים באיש 'שלי', נבזז את העיר שלכם ונתחיל פוגרום." נערה אז הצביעה. "הרב, כל דת חושבת שהאיש 'שלהם' הוא האיש. אבל לא כל איש יכול להיות 'האיש.'" עכשיו הצבתי את הכיתה בדיוק במקום שרציתי. "יותר לי להגיד לכולם משהו," אמרתי לקהל. "כל דת בהיסטוריית האנושות, שהיו בערך 15,000, מתחילה באותה דרך, 'הא-לקים דיבר אליי!' אבל לא היו עדים אחרים." ברגע זה, לבי הלם חזק מאוד. יכולתי לומר, "ומה עם יהדות?" אבל רציתי להשתעשע עם הפרופסור, שהיה יושב בחדר ומביט בי. לכן במקום לשאול אותם מה למדו על יהדות, ניסחתי את השאלה ואמרתי, "ומה לימד הפרופסור שלכם על יהדות?" נערה סינית בת תשע-עשרה הצביעה. "הפרופסור לימד אותנו שהא-לקים נתן את התורה למשה." זה היה הסימן שלי. "אוקיי," אמרתי, "תנו לי להבין. זאת אומרת שלמדתם בפרינסטון שהיהדות היא כמו כל הדתות בעולם, בה משה טען שא-לקים נתן לו ספר. נכון?" כולם הנידו ראש. הבאתי איתי מקרן עם מצגת שקופיות, והראיתי להם לפחות חמישים פסוקים מהתורה. עם הטקסט העברי ותרגום אנגלי מלמטה, במשך שבע או שמונה דקות פשוט קראתי להם פסוק אחר פסוק. כל פסוק הצביע על אותו מושג. מעמד הר סיני היה התגלות לאומית בו דיבר א-לקים לכל עם ישראל, המורכב משלושה מיליון איש. בשום מקום בקוראן או בברית החדשה נמצא דבר כזה. רק היהודים טוענים התגלות לאומית כזו גדולה. לא הסתכלתי בפרופסור משום שמתסבר שגווני פניו התחלפו עשרות פעם. הראיתי להם את הפסוקים האלו לתדהמתם הגמורה. מייד נעמדה הנערה הסינית. "רק רגע!" היא צעקה. "אתה אומר שלפי היהדות, א-לקים הציג את התורה שלו לחבורת אנשים?" ניגשתי אליה ואמרתי, "לא הייתי אומר 'חבורה.' היו שלושת מיליון גברים, נשים וטף." "אתה יודע מה אמרה לי הנערה הסינית ההיא?" אמרתי בזמן שהבטתי בלארי דיוויד. "היה רגע שלא אשכח בכל חיי. היא אמרה, 'הרב, האם העולם יודע על כך?' 'לא, הם לא יודעים,' אמרתי לה. 'מיליוני אנשים ראו את הסרט עשרת הדברות הופק על ידי ססיל ב. דה-מיל, שמציג את א-לקים נותן את התורה רק למשה. אך זוהי טעות. א-לקים דיבר לשלושה מיליון יהודים ונתן לכולנו את התורה בקול רם וברור." זה היה הרעיון הראשון שהצגתי לתלמידים בפרינסטון. כל דת בעולם מתחילה באיש אחד שטוען משהו. אבל הנחה זו פגומה ביסודה משום שאין עדים לאמת את הטענה הזאת. אנו הדת היחידה בהיסטוריית האנושות שמאמינה שא-לקים דיבר לעם שלם. חמש שנים אחרי הנאום הזה, נודע לי שסטיב, היהודי היחיד בכיתה בפרינסטון, לא נקרא עוד בשם סטיב. שמו החדש הוא שלום. הוא הלך ללמוד בישיבה בישראל והפך את חייו מן הקצה אל הקצה. כיום הוא שומר תורה ומצוות, חי כיהודי דתי. אני יכול לומר בכנות שמשהו בנאום ההוא הצית אותו. כאשר הנחתי את העובדות האלו לפני לארי דיוויד, הוא לא ידע מה פגע בו. עכשיו סוף סוף הוא הבין מדוע הביא אותי כל הדרך מברוקלין ללוס אנג'לס. |
||||||
לאחרונה טסתי עם ד''ר זאב בלן משיקגו ללוס אנג'לס ודיברתי איתו על המקרה הבא וביקשתי את דעתו על העניין. בניו יורק גרה משפחה נפלאה בעל יחוס מהולל. היו להם חמישה בנים. כשהאישה הייתה בהריון הבן השישי, בעלה החל חושד בה. הוא הכחיש באבהות הילד, ומרגע לידתו, עשה האב את כל האפשרי כדי למרר את חיי הילד. המשפחה גרה בשכונה נאה, אולם האב לא רצה לשלוח את הילד לחיידר המקומי. במקום זה הוא כפה עליו לנסוע באוטובוס לבית ספר מחוץ לעיר, לבדו. הרבה פעמים התעמתו איתו בריונים. הילד המפוחד, רק בן חמש, המשיך לנסוע במסע היומי לבית הספר. אף על פי שהאב לא רצה לעזוב את אשתו ומשפחתו לגמרי, הוא הציב לעצמו כמטרה להרוס את חיי הילד הזה. במשך שנים המשיך אותו אורח חיים. יום אחד, כשהיה הנער בן שתים עשרה, התעמת עם קבוצת בריונים. הבריון הראשי ניגש אליו ואיים שאם לא ימסור את כספו, יסבול מהשלכות חמורות. אבל במקום פשוט לוותר, הילד עשה משהו מפתיע. אף על פי שאף אחד אחר לא היה מודע לכך, הנער קנה לעצמו את "חכמת הרחוב" במשך השנים שעברו. משום שנחשף לחיים ברחוב, למד להגן על עצמו ולהתמודד עם הפתעות לא רצויות. הוא הוציא פגיון ואמר לאיש ברצינות שאם יתקרב אליו - יצטער. הוא הוסיף שהמשטרה יטו לבכר את הטענה שלו כנער צעיר, נגד גזלן שנראה חשוד. האיש הסתובב ללא היסוס. אבל המצב לא השתפר. הוא המשיך בדרכו, משאלת אביו למות בנו הלכאורה לא לגיטימי רק התמידה. האב הרעיף על שאר חמישה בניו כל צרכיהם ובקשותיהם. אבל הילד הזה לא רק שהיה מקופח אלא נדחה לגמרי. אולם באופן מדהים, הנער צמח והפך לתלמיד המצוין בישיבה והרוויח את הערצת חבריו. חסון, מתמיד ומחונן, היה נער מופלא למרות ניסיונות חייו. כשהיה בן שמונה עשרה, ביקש להתחתן. אבל אביו לא חפץ לחתן את בנו כלל וכלל. הוא לא הסכים לתת לו אפילו פרוטה. ראש הישיבה שלו, אולם, היה משגיח עליו. הוא התייעץ עם רבו לבדוק האם הנער הזה יהיה שידוך מתאים לבתו וזה אמר לו שיש סבירות גבוהה שיהיה מתאים. כששמעה משפחת הנער שהוצע שידוך כזה, לא יכלו לעמוד בפניו. אף על פי שאביו סירב לסייע בהוצאות החתונה, ראש הישיבה הסכים לטפל בכל. זמן לא-רב אחר כך, הנער התחתן. הוא נרשם בכולל של חותנו והרוויח כתר שם טוב. פעם בשבוע, היה חותנו מרצה לכל הישיבה על עניין השייך לקטע גמרא שהיו לומדים. וכל פעם, הנער הזה יכול להפריך את שאלות ותשובות חותנו. אך זה לא בישר לו טובות. ואחרי זמן לא-רב, חותנו התחיל ממש לשנוא אותו. עכשיו גם אביו וגם חותנו תיעבו אותו. אך אין זה הסוף. הרגשות הללו חדרו אל תוך התא המשפחתי ואשתו עצמה התחילה לשנוא אותו גם כן. חותנו גירש אותו מן הכולל וכפה על בתו להתגרש ממנו. עכשיו, הוא היה שוב לבד. אבל הוא לא נשבר. הוא התחתן בלי שום תמיכה מאביו ונכנס ללמוד בכולל אחר. כעת, אחרי שהתברך בשני בנים, גדל כבר להיות תלמיד חכם חשוב וקיבל סמיכה. הוא החליט לפתוח ישיבה בעצמו והתחיל לבנות את עצמו מחדש ולעודד חיי תלמידים רבים. הוא שכר את חברו מילדותו, עוד מימי הישיבה, כדי לעזור לנהל את הרישום, התלמידים והמימון, והישיבה התחילה לשגשג. בעוד האיש שימש כראש הישיבה וחברו טיפל בצרכיהם הגשמיים של הבנים, הישיבה הצליחה למעלה מכל הציפיות. אך אז, יום אחד, האמרכל ערער את האיש כספית וחתר את תפקידו כראש ישיבה. עכשיו הוא היה, עוד הפעם, ברחוב. אולם הוא לא התייאש. הוא עבר לשכונה אחרת וייסד ישיבה חדשה. הוא הצליח במשך יותר מעשרים שנה, בזמן ששני בניו התחתנו וקיבלו סמיכה בעצמם. הם עבדו תחת חסות אביהם לזמן מה. סוף סוף, הגיע היום והרגישו שהיה מספיק. "אין אנחנו צריכים את הדור הישן," אמרו, "אנו תלמידי חכמים בזכות עצמנו." אם לא היה די בכך שאביו וחותנו שללו ממנו את זכויותיו, עכשיו עשו שני בניו גם כן. הם גירשו את אביהם מהישיבה. כרגע הוא שוב ברחוב. אחרי שסיפרתי את כל זה לד''ר זאב, שאלתי אותו מה הוא חושב שתהיה תוצאת האיש הזה. הוא אמר, "אין ספק שהוא חולה נפש, סוציופת, לא מתפקד ומכור. בלי ספק הוא 'נמצא באשפתות'. מי יכול לעמוד בפני משהו כזה?" ואז גיליתי לד''ר זאב מי היה האיש הזה. האיש הזה חיבר שיר. בעצם, הוא חיבר ספר שירים שלם. וספר השירים הזה הוא רב-המכר הכי גדול בהיסטוריה. הוא נקרא תהילים. וראש הישיבה ההוא - הינו דוד המלך. כאשר נולד דוד המלך, אביו חשב שהוא ממזר ושלח אותו לשדה להיהרג. דוד הצליח להדוף דוב ואריה (שמואל א' י''ז ל''ד-ל''ו). ואם לא היה די בכך, ניתנה לו מתנה בצורת עימות עם גולית. גולית אמר, "אני אמחה אותך מעל פני האדמה!" אבל אמר דוד המלך, "לא תצליח לעשות כן. ד' בצידי." אך אין זה הסוף. שאול המלך לקח אותו לחתן וניסה להרוג אותו. ואשתו של דוד, מיכל, גם כן זלזלה בו. אחיתופל, יועצו הקרוב ביותר, ניסה להפיל אותו. ושני בניו, אדוניהו ואבשלום, מרדו בו. מה עוד היה יכול לקרות? דוד גורש מירושלים, ומאוחר יותר מצא מנוח במחניים. שם ברזילי הגלעדי קיבל אותו בחום וסיפק לו מקלט בטוח. אז ד' סוף סוף ריחם על דוד והתחיל להשיב אותו למלכותו. בשובו לירושלים, דוד ביקש שברזילי ילווה אותו ויקבל יחס מלכותי מיוחד הודות לחסדיו כלפי דוד קודם לכן. אולם, ברזילי כבר היה איש זקן בן שמונים שנה והעדיף שדוד יעניק יחס מיוחד כזה לבנו, כמהם, במקומו (שמואל ב' י''ט ל''ב-מ''א). אולי דוד המלך סיפק לבנו של ברזילי את האוכל הטעים ביותר ונוחיות רבות, אך חיי דוד עצמו לא היו כל כך נעימים. בעודו יושב בגלות, דוד אמר על עצמו, "הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה…" (תהלים מ''ב ד'). רק נדמיין מה אכל דוד המלך כארוחות בוקר וערב בגלותו מירושלים? הוא היה ממלא כוס דמעות ושותה אותה, ומנשנש ארוחה דלה של לחם יבש. אבל דוד המלך לא הפך להיות חולה נפש, סוציופת או מכור. הוא חיבר יצירת מופת הנקראת ספר תהילים. ובפרק ק', הוא קרא, "מזמור לתודה! הריעו לד' כל הארץ. עבדו את ד' בשמחה!" למרות גירושו מירושלים על ידי בנו, אבשלום, הוא שר מזמור תודה לד'. דוד לא היה לא-יוצלח ומישהו שוויתר על החיים. הוא היה מישהו שחי חיים מלאי אושר ושמחה. הוא היה מישהו שהתגבר על האתגרים הקשים ביותר וניצח את הטרגדיה. זהו דוד המלך. זהו אבי-אביו של המשיח. כל בן-אדם עובר עליות ומורדות בחיים. עבור חלק, הם יעברו בקלות ויימשכו רק זמן קצר. עבור אחרים, הם יהיו מתישים ממש ויימשכו מה שנראה כנצח. ובכל זאת, דוד המלך היה אדם שכל חייו, מההתחלה ועד הסוף, היו מלאי קשיים. ולמרות הכל, הוא אף פעם לא ויתר. הוא התעקש והחזיק מעמד בפני כל הסערות שעמדו בפניו. וזה היה משום שהוא הבין שלא משנה מה החיים מציגים לאדם, עמוק ברוחו טמונה האמונה והכוח להתגבר. דווקא אותם רגעים מכאיבים ומדכדכים בחיינו, הם הם הסוללים את הדרך לניצחון הכי גדול שלנו. |
מרת אסתר ויין
תוכנית כושלת?
כידוע, שבועות הוא חג מתן תורה. ארבעים יום אחרי שד' התגלה ותקשר איתנו ישירות בהר סיני, משה רבנו חזר עם הלוחות וכל התורה כולה, מוכנים להוראה לבני ישראל. אך אז קרה אסון. בראותו את כלל ישראל עובדים את עגל הזהב, משה שיבר את הלוחות.
כאשר רואים את מתן תורה לאור קורות אלה, אזי כל חג השבועות מבלבל. האם אנחנו חוגגים תוכנית כושלת? מה שקיבלנו מד' בהר סיני עם הלוחות הראשונים לא נשאר איתנו לטווח-ארוך, כנראה. בעלייה מאוחרת יותר בהר סיני משה ילך ויפסול שני לוחות אחרים. איפוא, נראה מוזר שננציח משהו שלעולם לא הגיע למטרתו המיועדת.
אבל, בלי ספק, זה לא יכול להיות המקרה. בוודאות יש משהו נוסף. אז מה קרה בעצם שאנו חוגגים?
באמת, מה שקרה בהר סיני היה משהו כל כך יוצא מן הכלל ששינה אותנו כעם לעולם ועד. ד' נתן לנו את התורה שלו.
נדמיין פרופסור לספרות קם יום אחד להרצות ואומר: "פרשנותי על כוונת המחבר בספר הזה היא כך וכך. בוודאי שזה ככה משום זה וזה. אם תתבוננו בפסוק זה ובפרק זה, תראו שיש ראיות שלא ניתן להפריכן."
הפרופסור מציב נימוק המשכנע את הכיתה להאמין בתיאוריה שלו. אך אז מישהו בקהל נעמד ואומר, "הו, דרך אגב, אני מחבר הספר ולא התכוונתי לכך כלל." אבל המרצה אינו מוטרד כלל. "זה בסדר," הוא אומר. "דעתך אינה שייכת. מה שחשוב הוא הפרשנות שלי."
כשאומרים שד' נתן לנו את תורתו, זאת אומרת היא שלנו לפרש לפי כללי המסורה שניתנו לנו. איך להוכיח הלכות מסוימות ולנתח את התורה נמצא ברשותנו. ברגע שחכמינו מנתחים ופוסקים, היא הלכה מחייבת, אפילו אם בת-קול אומרת אחרת.
המושג מתגלה בצורה ברורה בקטע הבא מהגמרא (בבא מציעא נ''ט ע"ב):
יום אחד החכמים דנו בדינו של 'תנור של עכנאי'. רבי אליעזר טען שהוא טהור והביא את כל הראיות שיכול אך שאר החכמים לא קיבלו הימנו. אמר להם: ''אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח.'' נעקר החרוב ממקומו מאה אמה, ויש אומרים, ארבע מאות אמה. אמרו לו: ''אין מביאין ראיה מן החרוב''. חזר ואמר להם: ''אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו''. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: ''אין מביאין ראיה מאמת המים''. חזר ואמר להם: ''אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו''. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: ''אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם, מה טיבכם?'' לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר רבי אליעזר ואמר להם: ''אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו''. יצאתה בת קול ואמרה: ''מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?'' עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: ''לא בשמיים היא!'' (דברים ל', ''יב). למה הכוונה ''לא בשמיים היא'' בהקשר זה? אמר רבי ירמיה: ''משניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול''
הניסוח "לא בשמיים היא" משקיף את הרשות הניתנת לנו להכריע מהי הלכה למעשה. מתן תורה היה הרבה יותר מפשוט העברת ספר לציית. הוא היה הסמכת כלל ישראל ליצור מציאות. בלי לחרוג מגבולותינו או להפר מצווה כלשהי, ההכרעה להסביר ולפרש פסוקים בתורה ניתנה בידינו. התורה הושתלה משמיים לארץ לעולם ועד. במתן תורה, התורה הפכה לשלנו ללמוד ולחיות לפיה, מה שאמור לבסוף להביא את העולם לשלמותו של הכרת א-לקים.
אולם, כאשר נתן לנו את תורתו, ד' רצה להשריש בנפשנו את החוויה המשנה את החיינו ולהפוך אותה למוחשי לנצח נצחים. אף על פי שהלוחות הניתנים אז יוחלפו מאוחר יותר, החוויה ההיסטורית של מתן תורה תישאר לעולם ועד. רושמו היה לחלק מהרכבנו המהותי והתורשתי ויישאר איתנו לעולם. ברגע ההוא של התגלות, היינו מורמים ונעלים לנצח.
נדמיין ולד. בתוך רחם אמו, כל חיותו באה רק מאמו. הוא מרגיש בטוח ומטופל לחלוטין. כשהתינוק אז נולד ומחובק ומלוטף, הוא ממשיך לבנות חיים הקשורים לאמו.
אבל חיים כהם שלווים ואידילים לא יתמשכו לנצח. לבסוף הילד מתנתק. אבל רושם החיים בשנים הללו יישארו לנצח עם הילד. ההרעפה הראשונה ההיא של חום ואהבה יוצרת את הקשר הקרוב ביותר בין האם לילד לעולם.
כך גם היה במתן תורה. אף על פי שכלל ישראל נכשל מאוחר יותר ואחר כך קיבלו לוחות שניות, המאורע החשוב של הר סיני לעולם הטביע במהותנו חווית א-לקים כזו שלא עשה כל מאורע אחר בהיסטוריה. הוא חלק בלתי נפרד מזהותנו כעם. מה שהשגנו ביום הנפלא הזה הוא שאימצנו את התורה אל ליבנו והפכנו אותה לשלנו. זה לעולם ועד לא ישתכח.
הרב דוד אורלופסקי
הצ'ק הפתוח
ב2002, הווארד שולץ, יושב ראש ומנכ"ל סטארבקס, ביקר בישראל. יחד עם כמה אנשי עסקים חשובים אחרים, הוא נכבד בפגישה פרטית עם הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר. בעת ההיא לא ידעו שום דבר על רב נתן צבי, אך בכך זאת הקבוצה לוותה לחדר העבודה שלו וישבה. ואז חיכו.
אחרי חמש עשרה דקות נפתחו הדלתות ונכנס רב נתן צבי. מזועזעים לראות שהוא סבל ממחלת הפרקינסון, האנשים התקשו להביט בראש הישיבה. אך אז שמעו נקישה על השולחן. "רבותיי, הסתכלו בי, והסתכלו בי עכשיו," אמר רב נתן צבי בנחישות. "אני יודע שיש לי רק כמה דקות איתכם משום שכולכם אנשי עסק אמריקאיים עסוקים."
בעוד הם ישבו שם מהופנטים, המשיך ראש הישיבה: "מי יכול להגיד לי מהו לקח השואה?" כששאל את האנשים מה בעיניהם הייתה התשובה הנכונה, גמגמו לומר משהו. "לעולם לא נשכח?" אמר איש אחד. ראש הישיבה אז ביקש ממישהו אחר לענות. "לעולם לא נהיה עוד קרבן או צופה!" אבל לרב נתן צבי הייתה תשובה אחרת.
בדברי הווארד שולץ עצמו, ענה ראש הישיבה ככה:
"אתם פשוט לא מבינים. אוקיי רבותיי, בואו אספר לך מהות הרוח האנושית.
"כידוע, במשך השואה, האנשים הובלו באופן בכי רע, בכלל חסר אנושיות, דרך קרונות מטען. הם חשבו שהיו בדרך למחנה עבודה.כולנו יודעים שהיו בדרך למחנה מוות. אחרי שעות ושעות בכלא חסר האנושיות הזה בלי אור, בלי שירותים, קר, הגיעו למחנות. הדלתות נפתחו לרווחה ועוורו מהאור. גברים הופרדו מנשים, אמהות מבנות, אבות מבנים. הם הלכו לבונקרים לישון.
"כאשר נכנסו לאזור השינה, רק אחד משישה קיבל שמיכה. האדם שקיבל את השמיכה, כאשר הלך לישון, היה חייב להחליט, 'האם אדחוף את השמיכה לשאר חמישה האנשים שלא קיבלו, או אמשוך אותה לעצמי להישאר חם?' היה ברגע המכריע הזה שלמדנו את כוחה של הרוח האנושית, כי דחפנו את השמיכה לחמישה האחרים."
ואז נעמד ראש הישיבה ואמר לכולנו: "קחו את השמיכה שלכם. קחו אותה חזרה לאמריקה ודחפו אותה לחמישה אחרים."
דברי ראש הישיבה הרעידו את ליבם של כל הנוכחים. אבל אספר לכם את שאר הסיפור שלא כולם יודעים.
הגבאי של רב נתן צבי פינקל משתתף בשיעוריי על חומש. יום אחד, הוא הגיד לי שהווארד שולץ חזר מאוחר יותר לישראל והלך לבקר אצל רב נתן צבי פינקל פעם נוספת. אבל בביקור הזה, רק ראש הישיבה, הווארד שולץ והגבאי היו נוכחים.
פתאום הווארד שולץ הוציא צ'ק פתוח, חתם את שמו והושיט אותו לרב נתן צבי. "הנה הרב," אמר, "מלא אותו בכל מה שאתה רוצה." בעת ההיא, התקציב החודשי של ישיבת מיר היה שני מיליון דולר. רב נתן צבי היה אחראי לגיוס המימון למרות מחלתו המתישה. יכול היה לכתוב שני מיליון דולר על הצ'ק.
"אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה עם הצ'ק הזה?" שאל את הווארד שולץ. "נכון, הרב." הוא מילא את הצ'ק על סך אלף ומאתיים דולר, החזיר אותו להווארד שולץ ואמר, "קח את הצ'ק הזה לחנות מעבר לרחוב. תאמר להם ששלחתי אותך לקנות זוג תפילין. ואז תניח אותם כל יום. זה מה שאתה יכול לעשות בשבילי."
לרב נתן צבי הייתה שמיכה בשם תורה ומצוות. במקום להסתכל על הווארד שולץ ולומר: ''מה אני יכול לקבל ממנו?'' הוא הביט בו ואמר: ''מה אני יכול לעשות בשבילו?'' בידי כל אחד מאיתנו שמיכה שאנחנו יכולים לדחוף ולשתף עם אחינו ואחיותנו ולשנות את העולם על ידה. בין אם זה על ידי כסף, זמן או חיוך, לכולנו יש את היכולת לעשות את ההבדל. אנשים ינסו לשכנע אותך אחרת. אבל זה לא נכון. אתה יכול לשנות את העולם.
מרת שרה כרמלי
מתנת מקווה
במשך השנים שעברו, הייתי בתאילנד שמונה פעמים. שם, בבנגקוק, גר בן-דוד של בעלי יחד עם אשתו, רונית. באחד מהביקורים שלי שם, רונית סיפרה לי כי לפני שנים, לא היתה מקווה כשרה בבנגקוק. לכן מה שעשו יהודים הדתיים בבנגקוק בדרך כלל היה לנסוע שעתיים מבנגקוק לכפר הקרוב ביותר, פטאיה. שם, יסעו באופנועי ים לתוך ים האנדמן, יטבלו במים, וישובו לחוף. אף על פי שהיה נסיון קשה, לא הייתה ברירה אחרת למשפחות יהודיות בבנגקוק הרוצות לשמור על טהרת המשפחה.
סיפורה של רונית על מסירות הנפש הרבה שהשקיעו היא ובעלה נגע עמוק לליבי. "אבל אגיד לך מה שקרה פעם," אמרה רונית.
"במשך השנתיים הראשונות אחרי שהתחתנתי, בעלי ואני לא בורכנו בילדים. היינו משתוקקים להקים משפחה, רק קיווינו ליום בו נחבק בשמחה את תינוקנו שזה עתה נולד.''
"כמו שעשו הרבה משפחות אחרות, כל חודש היה בעלי נוהג את אופנוע הים שלו לתוך הים, אפשר לי לטבול במים ואז חוזר לאדמה. פעם אחת כזו, אחרי שנסענו הרחק בים, בעלי כיבה את אופנוע הים וטבלתי במים. זמן לא-רב אחר כך, עליתי על אופנוע הים והייתי מוכנה לחזור הביתה. אבל משהו לא היה בסדר. אופנוע המים לא הניע. בעלי ניסה להכניס את המפתח אל ההצתה, אבל לא היה מופעל. הוא ניסה שוב, אבל לא הצליח. המנוע יצא מכלל פעולה. עכשיו היינו 'תקועים'.''
"היינו מוטרדים, אבל לא יותר מדי; סברנו שפשוט נשחה בחזרה אל החוף. אבל במיהרות בה מחשבה זו באה, היא עזבה. בקרוב הודענו שלא היינו שוחים לשום מקום. ים האנדמן ידוע לשמצה עקב גליו הענקיים. כל ניסיון לשחות מסכן את החיים.''
''אף על פי שמחשבה זו עלתה על דעתנו, לא הערכנו את מצב המסוכן בו נמצינו עד שזרמי הים הכבדים החלו דוחפים את אופנוע הים לכיוון אבנים ענקיות באמצע הים. עכשיו ידענו שהיינו במצוקה. כל מה שחשבתי היה איך תגיב אמי כשהיא תשמע שנתקעתי באמצע הים והתרסקתי.''
"כאשר הבנו שחיינו תלויים מנגד, פנינו אל ד' וצעקנו, "ד', בבקשה אל תתיר לאנשים לומר שנהרגנו בעודנו מקיימים מצווה זו של מקווה! אנא עזור לנו, הושיע אותנו!"
"אני לא יכולה להסביר איך, אבל פתאום הרוחות השתנו והגלים החלו דוחפים אותנו בכיוון האחר. לפני ששמנו לב, הגענו ללא פגע לחוף הים."
כאשר תיארה לי רונית את התקרית המרתקת הזו, עמדתי שם משתאה. אבל זה לא היה הנס היחיד שקרה באותו זמן. "החודש ההוא," סיימה רונית, "התעברתי. ואחרי תשעה חודשים, ילדתי בן. 'מוצפים רגשית' במתנת החיים העצומה שקיבלנו בעלי ואני בים, ואסירי תודה על הילד, קראנו לבן שלנו דורון. לידתו התחוללה בנס, בכמה אופנים. הוא ממש היה מתנה בשבילנו."
אסור לנו להמעיט בערכה של השפעת מסירותנו אפילו למצווה אחת. חוץ מתוצאות שיכולות להדהד לאחרים, היא מגנה עלינו ומבטיחה אותנו מכל רע (סוטה כ''א ע"א). אפילו ברגע בו עומדים לפני מצב הכי מסוכן וקשה, הרוחות יכולים להסתובב ולהביא אותנו בשלום הביתה. בזעקה כנה לד' מעומק לבנו, הרבה מתנות חיים מחכות לנו.
מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם
הרבנית אביבה פיינר
נעלי חברנו -- יתאימו לנו?
מכריעו לכף זכות
אין זה דבר קל להימנע מלדון את מי שפוגשים, אבל חייבים אנו להבין שאף פעם אין לנו תמונה שלמה של חייהם. בדברי הרב חנוך טלר: "כאשר תפגשו בבן-אדם, תניחו שאתם פוגשים אותם בפרק ב'." הוא או היא כבר סיים פרק א' והרבה קורות אינם נגישים לדעתך. יש סיפור מלא שאינך מודע לו.
באופן דומה, אומר הלל: "אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (פרקי אבות ב' ד'). רבנו יונה מפרש על הסעיף השלישי של המשנה שמורה לנו לא לשפוט את האחרים, כהמשך לאמירה הקודמת שלא להאמין בעצמנו עד שנעזוב את העולם. בדיוק כפי שאדם אינו צריך להיות בטוח בשלמותו, כי אולי ייכשל באיזה אתגר שיתעמת איתו בעוד כמה שנים בחייו, לא ישפוט את חברו.
הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, כרך ה', עמוד 87) מסביר שמשמעות המשנה "עד שתגיע למקומו" מכוונת לארבעה היבטים באדם: נשמתו, שכלו, מצב חייו וסביבתו. לו היה לאדם בדיוק אותו הרכב היבטים, היה "צועד בנעליו." אבל, כמו שכולנו יודעים, מקרה זה כמעט בלתי-אפשרי. אין שני בני אדם נבראים זהים ואין לשני בני אדם בדיוק אותם תכונות ונסיבות חיים.
כאשר בעלי חזר כבחור ישיבה צעיר ונמרץ מארץ ישראל לביתו בלורנס, ניו ג'רזי, הוא שמע ש'בית הכנסת הלבן' יארח ארוחת בוקר להתרמה בשביל הארגון 'שובו'. נאמר לו כי לא אחר מאשר הרב הגדול רבי אברהם פאם זצ"ל תכנן לכבד את הארגון בנוכחותו, בעלי ואחיו הקטן פנו שם בבוקר ההוא בשקיקה. בעוד שזו בהחלט תהיה זכות עצומה לראות את הרב פאם, בעלי גם התכוון למצוא הזדמנות לשאול אותו שאלה אישית.
ואכן, ההזדמנות הגיעה. אחרי שארוחת הבוקר הסתיימה, איכשהו, לרגע הרב פאם ישב לבד בשולחן. בעלי רק סיים שנה אחת בישיבה באותה העת אך והיה מעוניין בקורס פסיכולוגיה מסויים. הוא ביקש לשאול את רב פאם אם ראוי לו לקחת את הקורס. בעלי היה מסופק אם הקורס יסתדר עם השקפת התורה ורצה לדעת את דעת רב פאם על העניין.
הוא ניגש לרב פאם, הסביר את מצבו ושאל את השאלה. ואז הרב פאם הסתכל בו בעדינות ואמר, "הייתי שמח לעזור לך, אבל אינני מכיר אותך."
הרב פאם הכיר כי כדי לענות על שאלה כיאות ולטפל בצרכי אדם האישיים, צריך להכיר אותו היטב. בין אם זה נוגע להדרכה, תוכחה או הערכת מצב, צריכים להבין את כל הגורמים. לפני שנשפוט אדם אחר, צריכים ממש לצעוד בנעליים שלהם. ואם הן אינן מתאימות לנו -- אולי יהיה נבון להימנע מלכפות את את רגלינו לתוכן.
מרת דבי גרינבלאט אני זוכרת כשהייתי קטנה והלכתי לטיול לקרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי. כל אחד היה מצפה שטיול כזה יהיה משמח ומשעשע, אבל כשהייתי ילדה ממש הייתי די מתוסכלת. בקרקס היו שלושה מעגלים בהם הוצגו שלושה ביצועים בו בזמן. לא ידעתי לאן לפנות. כל פעם שהסתכלתי לכיוון אחד, הרגשתי שפספסתי משהו אחר בצד השני. וכמובן שלא רציתי שזה יקרה. רק בטיול עוקב הבנתי איך להפיק את המרב מההופעה. בקרקס בעל שלושה מעגלי פעולה, המעגל האמצעי הוא מקום הביצוע העיקרי. לכל הופעה יש רק מעגל אחד מרכזי. כך גם בחיינו האישיים. לכולנו יש תחומי אחריות רבים, תחומי עניין שונים, וסדרי עדיפויות מרובים שצורכים חלקים גדולים מחיינו. אבל, למעלה מן הכל, יש מעגל אחד מרכזי שמשפיע על כל השאר. ובמרכז יש רק דבר אחד: ד' או עצמנו. תלוי במה שיש במעגל המרכזי, האדוות המהדהדות ישפיעו על כל מעגל ותחום אחר בחיינו. |
הרבנית בת-שבע אלפרט פעם שמעתי את הרב אלימלך בידרמן אומר דבר יפה: "כשמכינים קפה בבוקר, לוקחים קפה מר, סוכר מתוק, מים חמים וחלב קר. ואז מברכים 'שהכל נהיה בדברו.' כל מה שקורה לך בחיים נובע מד' -- המר, המתוק, החם והקר.'' בזמן שתערבבו את הקפה בליל שבועות, תחשבו על ההשלכות של רעיון זה. ואז תשאו אותו איתכם כל פעם אחר כך שתשתו את הקפה הנעים שלכם. בוודאות יספק לכם מנה של עידוד והשראה, ויתן לכם כוח להמשיך להיות ערניים ומלאי חיים. |
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.