"The TorahAnyTimes" Newsletter           Print Version                                                                                              פרשת נשא  ט"ו ביוני 2019 | י"ב בסיון תשע"ט        Compiled and Edited by Elan Perchik

הרב זכריה וולרשטיין
בית לבנות ד'

 יאר ד’ פניו אליך ויחונך (במדבר ו' כ''ה)

בראשונה, כאשר ייסדתי את אור נאווה בשנת 2004, התחילה כחבורת לימוד לנשים. אולם אט-אט, היא גדלה והפכה להיות מרכז ידוע שאפשר לנשים מכל הגילים להתחבר לתורה ולהתרועע בסביבה בריאה. היא תספק שיעורי תורה ואירועים מעוררי השראה ותשמש כבית חם לאלפי נשים ובנות בכל הרמות.

בשלבים המתחילים, הלכתי לרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל בישראל לקבל ברכה שהתוכנית תצליח. כאשר הגעתי, הוא בדיוק סיים להרצות והרבה אנשים הצטופפו סביבו. ניגשתי אליו והוא ביקש ממני להסביר בדיוק מהו ארגון אור נאווה. אמרתי שהוא מקום לנשים ללמוד, להתרועע ולגדול בהבנתן על התורה והיהדות. "בנות כמה הנשים הללו להן אתה פותח את התוכנית?" הוא שאל. "אני חושב משש עשרה עד מאה ועשרים," עניתי. "ומה אם אישה רוצה לבוא והיא בת מאה עשרים ואחת. האם תרחיק אותה?"

כשהוא שאל את השאלה הזו, צחוקים נשמעו בכל החדר. הרב שטיינמן ידוע היה כאיש רציני ולא כטיפוס מצחיק, אבל ביום ההוא היה אחרת. "ראש הישיבה," עניתי, "אם היא בת מאה עשרים ואחת, אתקשר ואשאל אותך מה לעשות." "אל תדאג. לעולם זה לא יקרה," הוא אמר לי. כשהוא אמר ככה, התחלתי לחשוב שלעולם לא יקרה כי אנשים יחיו רק עד מאה ועשרים. אבל לא זו הייתה כוונתו של הרב שטיינמן. "אתה יודע מדוע לעולם לא יקרה דבר כזה?" הוא אמר. "כי אישה אף פעם לא מגלה את גילה האמיתי."

מהיום ההוא והלאה, הרב שטיינמן ואני הפכנו להיות קרובים מאוד. כל פעם שביקרתי אצלו, כל אחד הכיר אותי בתור האיש של "מאה עשרים ואחת."

זמן מה אחרי שייסדתי את אור נאווה, התחלתי לחפש ליצור בית ספר תיכון לבנות. הוא היה אמור להיות עבור בנות שעברו טראומה והתעללות בחייהן והיו זקוקות למקום בטוח למצוא הדרכה חמה בחיים. לראשונה, כשחשבתי אם לפתוח את בית הספר, הניאו אותי חזק מלעשות כן. כבר הייתי מנהל אור נאווה ועסק משלי והייתי צריך לטפל במשפחתי. הוגד לי שלפתוח בית ספר נוסף יהיה יותר מדיי בשבילי. אבל המשכתי להזכיר לעצמי מה שאבי תמיד אמר לי: "אם תאמר, 'הצלחת שלי מלאה מדיי,' תמצא צלחת גדולה יותר."

למרות כל ההרתעה, התחלתי את התיכון. התלמידות קיבלו טיפולים וניתנו להן המורות הכי טובות שהשקיעו זמן ומאמץ ללא אנוכיות כדי לספק את צורכיהן של הבנות. אולם הבעיה הייתה שהבנות חזרו הביתה לסוף השבוע. כאשר יחזרו אז ביום שני, היו בעיות חדשות בלי מספר המצריכות טיפול. לשלוח את הבנות חזרה לבתיהן הדיספונקציונליים לא היה מעשה חכם. ובוודאי אם היו להם כמה ימי חופש, כמו בחג, הבעיות שחזרו איתן היו מוחצות. לכן הסקנו שהדרך הכי מועילה לעזור לתלמידות היא לא רק לעשות בית ספר בשבילן, אלא גם בית. משפחה דתית תגור בבית ותטפל בבנות. תהיה מורה שתשגיח עליהן ותבטיח שיחזרו בזמן. גם יספקו להן ארוחות והזדמנות לחוות שבת ביחד.

אחרי שחקרתי בעניין, סוף סוף מצאתי בית לבנות. החיסרון היחיד היה שהיה נראה כמו חורבה. הייתי זקוק לשלוש מאות אלף דולר לשפץ את כל הבית. לא היה לנו סכום כזה, אבל הייתי נחוש לא לוותר. תכננתי להיות בישראל ביום כיפור וסברתי שאלך לרב שטיינמן בערב יום הכיפורים לקבל מאתו ברכה. אמרתי לצוות שלי לא לדאוג על שום דבר, משום שהייתי קרוב לרב שטיינמן. הוא יברך אותי ויהיה לנו בית.

נכנסתי לחדר שלו ואמרתי, "האם ראש הישיבה זוכר את אור נאווה?" "כן," הוא אמר. "עכשיו יש לי גם תיכון לבנות בסיכון שאין להן מקום שיכול להיקרא 'בית'. אני מחפש לקנות להן בית. אני צריך לגייס שלוש מאות אלף דולר. האם ראש הישיבה יכול לברך אותי שזה יהיה קל? אני ממש רוצה את זה וגם כן הבנות." הסתכל בי הרב שטיינמן ואמר, "אתה רוצה כן? מי אומר שד' רוצה כן?" מייד כשאמר ככה, ליבי נשבר. "לא, לא, ראש הישיבה. זה לא בשבילי. אני לא רוצה לבנות מחדש את ביתי בסך שלוש מאות אלף דולר. זה בשביל הבנות." הוא הסתכל בי שוב וחזר, "מי אומר שד' רוצה בית כזה?"

עמדתי שם מוכה תימהון. הגבאי התחיל להוביל אותי לדלת. כבר שאלתי פעמיים וקיבלתי סירוב כתשובה.

מייד התקשרתי לגיסי ואמרתי,"אנחנו בצרה. הרב שטיינמן אמר שד' אינו רוצה את הבית הזה. אני לא יכול להבין. למה לא ירצה ד' בזה? זה בשביל בנותיו!" אבל, העובדה שלא קיבלתי את הברכה לא הרתיעה אותי מגיוס הכסף. יצאתי בכל זאת לגייס את הממונים הנצרכים.

ברך ד', לבסוף מצאתי גביר אחד שתכנן לנדב את כל הסכום. היינו מרוגשים עד אין קץ, כולנו ייחלנו לעזור לבנות סוף סוף בדרך הכי טובה. אבל ברגע האחרון, האיש נסוג. "אל תתחיל לבנות," הוא אמר, "קיבלתי הצעה גדולה להשקעה במנהטן והחלטתי להשתמש בכסף בשבילה." כאשר הוגד לי כך, ידעתי שאי-ההצלחה היה חלק משום שלא בירך אותי הרב שטיינמן. אבל עדיין לא ויתרתי.

בשנה הבאה טסתי לישראל ליום הכיפורים, כמו כל שנה, וחשבתי שאלך לרב שטיינמן ואנסה עוד הפעם. נכנסתי לביתו ואמרתי אליו, "המצב רק הידרדר. יש לי עוד בנות בבית הספר שלי ויש לי בעיות גדולות יותר. אנחנו צריכים את הבית. אתה חייב לברך אותי. אינני יכול לשלוח את הבנות בחזרה לבתים הפוגעניים מהם באו."

כשאמרתי ככה, רב שטיינמן הסתכל בי. "יהיה קל. תגייס את הכסף. ולא רק שהבנות יגורו בבית ההוא; השכינה תשכון בבית ההוא."

כששמעתי את הברכה, נבהלתי. לא רק שהוא בירך אותנו בברכה נפלאה, הוא אפילו אמר שד' ישכון בבית. אבל הייתה לי שאלה אחת שהטרידה אותי. אזרתי את העוז לשאול אותה, פניתי לרב שטיינמן ואמרתי, "בבקשה יגיד לי ראש הישיבה מהו ההבדל בין השנה שעברה לשנה הזו? למה בשנה שעברה ד' לא חפץ בבית, ועכשיו הוא עובר לגור בו? זהו הבדל גדול. האם הדבר קשור אליי? האם עשיתי משהו?"

הרב שטיינמן הביט בי בחזרה ואמר לי דברים שלעולם לא אשכח אותם. "הרב וולרשטיין, בשנה שעברה, כשהגעת אליי, אמרת לי שאתה והבנות רוצים בניין לתיכון שלכם. לא תמיד ד' נותן לך מה שאתה רוצה בחיים. אבל השנה, אמרת שאתם צריכים בניין. אם בת ד' צריכה משהו, בוודאי הוא יתן לה."

למדתי לקח מדהים ברגע ההוא. מאוחר יותר כשנאמתי באירוע לרווקים בני ארבעים ומעלה, מסרתי להם את המושג הזה. "אני לא מצווה לאף אחד מה לעשות," אמרתי, "אבל יותר לי להגיד משהו חשוב מאוד. אנשים שרוצים להתחתן - לא תמיד מתחתנים. אבל אנשים שצריכים להתחתן - מתחתנים."

אחר כך קיבלתי מכתב מאישה. "תודה לך הרב וולרשטיין. הייתי באירוע הרווקים ההוא ואני עכשיו נשואה. נפגשתי עם מישהו וחשבתי לעצמי, 'הוא לא בדיוק כמוני.' ואז חשבתי שוב. האם אני רוצה להתחתן או אני צריכה להתחתן? במבט שני במצב, חשבתי שאולי האיש הזה היה הנכון בשבילי. עכשיו אני נשואה באושר."

בחיים, יש הבדל גדול מאוד בין מה שרוצים למה שצריכים. זה ההבדל בין מישהו שבאמת משנה את חייו ומשנה את העולם. הרבה אנשים רוצים לעזור לאחרים, אבל אלו שמרגישים צורך לעשות כן יוזמים ועושים. ניקח כדוגמה את אברהם אבינו. בעודו שרוי בכאב ביום השלישי לברית מילה שלו, הוא יצא מגדרו להזמין אורחים לאוהלו. לאברהם אבינו, אי-היכולת לעשות חסד הכאיב לו מעל לכל. הוא לא היה מישהו שפשוט רצה לעשות חסד; הוא היה צריך לעשות חסד. זהו סימן ההיכר האמיתי של האדם: האם אתה רוצה או שמא אתה צריך?

הרב בן-ציון קלצקו
חמש המ' ועשרה מומים

והביא האיש את אשתו… (במדבר ה' ט''ו)

בחיפוש אחר שידוך מתאים, יש משהו שכיניתי "חמש מ'". אם נזכור את חמשת ההיבטים הללו ונתעדף אותם מיותר חשוב לפחות, נקל עלינו בהרבה את דרכנו למציאת בעל או אישה טוב/ה.

קודם כל נשים את הקלפים על השולחן: מידות, מוח, משפחה, מראה וממון. הם חמש הדאגות הראשיות למי שנכנס לעולם השידוכים. איזה טיפוס אדם אתה מחפש תלוי פשוט באופן בו נטרוף את הקלפים. האם מידותיו/מידותיה חשובות יותר מהיכולת האינטלקטואלית? האם המראה חשוב יותר מהחינוך המשפחתי? אלו השאלות שצריכים לשאול את עצמנו.

יש הרבה לומר על כל אחד מההיבטים הללו. אבל נתרכז באחד מהם במיוחד: משפחה. כשביקש אישה לבנו יצחק, אברהם אבינו מצווה לעבדו אליעזר להימנע מלחפש בבנות כנען. במקום זה יפנה דרך למשפחת אברהם עצמו. וכמו שכתוב בתורה, הוא מצא את רבקה. אבל מאיזה סוג משפחה היא באה? אביה ואחיה היו רמאים. האם הם טובים ממשפחות כנען?

משפחה היא חיונית וקריטית בעיצוב צורת התפתחות הילד, אך יש הרבה גורמים בגדילת ילד, 'צריכים כפר שלם' בשביל זה. אנשי כנען היו אנשים לא מוסריים, בעלי מידות מעוותות ויפגעו לרעה בחינוך בן או בת יהודי. היה כפר מלא אנשים שישפיעו על בנו העתיד של יצחק באופן הסותר בצורה מוחלטת את ערכי התורה. לכן ציווה אברהם לאליעזר לא לחפש נערה מארץ כנען. מאידך גיסא, בנוגע למשפחת אברהם הקרובה, הדמויות הישירות והאישיות היו רשעים. אבל הכפר המקיף לא היה כן. לפיכך אברהם עודד את אליעזר ללכת לארץ מולדתו, משום שאופיה של נערה שגדלה שם יתאים ליצחק.

אנשים הנכנסים לתחום השידוכים לפעמים מרגישים מופלים לרעה בגלל משפחתם. אבל האמת היא שמצב ההורים והמשפחה שלנו אינו אינו אשמתנו. אם יש למישהו הורים גרושים או קרוב בטיפול, זו אינה סיבה מוחלטת להוציא אותם מהחשבון. אם בן או בת הלך לבית ספר טוב, היו להם מורים וחברים טובים, וה"כפר" הסובב השפיע עליהם לטובה, זוהי מעלה שאי אפשר להתעלם ממנה.

כרגע, הבה נפנה לעוד עיקרון הנקרא "עשרה המומים."

לכל אדם בעולם הזה יש, בערך, עשרה מומים חמורים או בינוניים. אין מלאכים כלל. כשתמשיך להכיר מישהו, המומים האלה יתחילו להופיע על פני השטח. אפשר שמישהו לא ירצה להתחתן עם אדם מוזנח ומרושל, לא דייקני, חסר אחריות, או חסר חוש הומור אך אי אפשר לצפות מאף אחד להיות מושלם. כאשר מתבוננים באחר ורואים פוטנציאל לבנות עתיד ביחד, אבל נמנעים מלעשות כן בגלל אילו פגמים, חייבים להבין שרק מחליפים קבוצת עשרה מומים בקבוצה אחרת. אולי תתווכח שתוכל היטב לחיות עם עשרה מומים האחרים, אולי לא יהיה כן. ורוב הסיכויים שבעשרת המומים הללו, חלק מהם יצריכו טיפול, בעוד שעל אחרים מהם אפשר להעלים עין. תוכלו לגדול ביחד למרות הפגמים האלו ותצליחו להעריך אחד את השני. אבל בכל אחד יש פגמים; הם חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי.

אחרי שהתארסתי במהירות רבה, חבר שלי בא אליי ואמר, "אני מבין מה אתה עובר. אתה לבטח חושב שאצת מהר מדיי להתארס, ויש עוד חמש בנות שהיית יכול להתחתן איתן." הסכמתי שמחשבה כזו עלתה על דעתי. הוא הרגיע אותי, "אשאל אותך משהו. האם הנערה הזו היא נאה?" "נפלאה," אמרתי. "יפה?" "כן." "מידות טובות?" "נהדרות." "אתה חושב שהיא הייתה יכולה למצוא חמישה בנים אחרים להתחתן איתם?" "בלי ספק," עניתי. "אז תקשיב אליי היטב," אמר חברי. "אתה יכולת למצוא חמש בנות אחרות והיא יכולה למצוא חמישה בנים אחרים. אבל אתה בחרת בה והיא בחרה בך. מה זה אומר לך?" כשחברי הגיד לי את זה, לא הצטרכתי לשמוע שום דבר נוסף. הבנתי למה הוא התכוון והכל היה הגיוני.

לפעמים מפקפקים אם האדם שמתכננים להתחתן איתם או שהתחתנו איתם הוא הנכון ממש. עלינו לזכור תמיד שבחרנו זה בזו. זהו דפוס החשיבה שעלינו להציב לעצמנו. תמיד יהיה מישהו אחר. אבל בסופו של דבר, עניין הנישואין הוא לומר, "אני בחרתי בך ואת בחרת בי. יחד נבנה את המשפחה היפה ביותר."