"The TorahAnyTimes" Newsletter פרשת ויקרא   ט"ז במרץ 2019 | ט' אדר ב תשע"ט                                                          Print Version Compiled and Edited by Elan Perchik

הרב אליעזר קראהן
 המושב המושלם

''ושלם אותו'' (ויקרא ה', כ''ד)

הרב טנזר גר ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הוא רב אהוב על קהילתו: הוא היה מסור לציבור שלו וניהג אותם בלבביות ובסבלנות. יום אחד, התקשרו אליו מאמריקה: איש אחד התקשר להודיע לו שאביו הזקן, הגר בבורו פארק, היה משוטט ברחובות ושכח היכן הוא נמצא. בהתחשב בגילו של אביו של הרב טנזר הוצע שלא ימשיך לגור לבד. עקב כך החליט רב טנזר שאביו יעבור מבורו פארק ליוהנסבורג ולבנות בשבילו חדר בביתו.

הרב טנזר היה עסוק מאוד בהנהלת קהילה גדולה, אך כל זה לא מנע ממנו לעזור לאביו. בכל הזדמנות שהדבר התאפשר, הוא היה שם. אולם, כאשר הובא אדון טנזר לדרום אפריקה, ארי, צעיר מהמקום, חיבב אותו. הוא תמיד ביקש לעזור והפך להיות המטפל של אדון טנזר. הוא הסיע אותו לבית הכנסת בכל בוקר, סייע לו להניח טלית ותפילין והסיע אותו חזרה הביתה. אפילו בשבת, הוא היה דואג שאדון טנזר הזקן יובא לבית הכנסת ואחרי התפילה יחזירו אותו לביתו. במשך כשנתיים, עמד ארי בנאמנות לכל צרכיו של אדון טנזר. הוא היה מקור עזרה בלתי נדלה והודות לכך נרקם ביניהם קשר מיוחד כאילו מדובר בסבא ונכד.

אחרי שנתיים של עבודה מסורה, האדון טנזר נהיה חלש ושברירי ביותר. הוא כבר לא יכול ללכת לבית כנסת. ואחרי זמן לא-רב, התקשה לקום ממיטתו. אבל ארי עמד ליד ערשו וטיפל בכל צרכיו יום אחר יום. ואז היום הנורא הגיע: אחרי חיים ארוכים ומלאים אדון טנזר הזקן נפטר.

זמן-מה לאחר מכן ארי היה צריך לטוס לאמריקה לכנס עסקים. הוא לא רצה לשהות במקום האסיפה בשבת ותכנן להתאכסן במלון בבורו פארק. הוא שמע ששם גרו הרבה יהודים שומרי-תורה ומצוות וחשב ששבת שם תהיה חוויה נעימה. הוא לא דאג איך ימצא מקום לאכול סעודות השבת: הרי יש כל כך הרבה יהודים שם! אך ליתר בטחון קנה שתי לחמניות קטנות, בקבוק מיץ ענבים ושתי חתיכות קטנות של דג., "כנראה לא אצטרך להשתמש בהם כי מישהו יזמין אותי. אחרי הכל, בדרום אפריקה, כל פעם שמישהו נראה כמו זר, הוא מקבל כמה הזמנות." אמר ארי לעצמו.

ליל שבת הגיע וארי יצא ממלונו אל המדרכה. הוא הביט סביב ואיתר בית כנסת באופק. הוא חשב להתפלל שם את כל התפילות. הוא נכנס, התיישב והתחיל להתפלל. הזמן חלף מהר והתפילות הסתיימו. אבל עכשיו, ארי היה 'תקוע'. אף אחד לא ניגש אליו לאחל לו שבת שלום והוא לא הוזמן לשום מקום. בלית ברירה, הוא חזר לחדרו במלון שם המתינו לו שתי לחמניות, בקבוק מיץ ענבים, ושתי חתיכות קטנות של דג.

בעודו בדרכו חזרה למלון ארי ראה בית כנסת אחר. הוא הציץ פנימה: דומה היה שכולם נהנו. נראה שהיו רוקדים ושרים וממש נהנים ממילותיה המרוממות של התפילה. היה זה בית כנסת חסידי בעל קהל עליז ונמרץ. ארי היה מסונוור. הוא התלבט אם להיכנס ואולי להיות מוזמן לסעודה אך בסוף החליט לא לעשות זאת. הוא סוף-סוף הגיע חזרה אל המלון ונשנש את סעודתו הדלה.

כאשר הבוקר הגיע וארי התכונן לתפילה, הוא החל לחשוב שוב: "אולי אלך לבית הכנסת החסידי ההוא? נראה ששם מתפללים בכוונה ובהתלהבות." והוא אמנם החליט ללכת לשם, אף על פי שלא הרגיש בנוח. הוא אכן נכנס לשם והיה לאחד מהראשונים שהגיעו. ארי הלך לכוננית, הוציא ממנה חומש וישב במקומו. זמן מה אחר כך, אנשים התחילו להיכנס לתפילה. מייד ניגשו אליו הרבה מאנשי הקהילה כדי לברכו בברכת 'שבת שלום' נלהב, וארי הרגיש בנוח. אבל המצב רק השתפר כאשר כיבדו אותו בעליה לתורה. ובנוסף, מישהו הזמין אותו לסעודת שבת.

כאשר התפילות הסתיימו, כמה אנשים התאספו מסביבו. "מהיכן אתה?" הם שאלו. "אני מיוהנסבורג, דרום אפריקה." "באמת?! האם אתה מכיר איש שעבר לשם לפני כמה שנים, ששמו יענקל טנזר?" " האם אני מכיר אותו?" ענה ארי, מופתע. "בוודאי! הייתי מקורב אליו כל כך עד שטיפלתי בו עד סוף חייו. הייתי כנכד בשבילו!"

אחד מהאנשים שהיה סביב ארי ושמע שהוא מגיע מדרום אפריקה משך אותו הצידה. "יש לי משהו להגיד לך," אמר. "אתה יודע שיענקל טנזר היה מתפלל בבית הכנסת הזה?" ארי עמד שם בשקט, נדהם לשמוע דברים כאלה. ובכך האיש המשיך. "ואתה יודע איפה הוא היה רגיל לשבת? באותו מקום שם ישבת..."

אף על פי שארי היה יכול לשבת באחד מכל רבבי המושבים בכל בורו פארק, הוא מצא את דרכו לאותו בית כנסת ואותו מושב בו ישב יענקל טנזר במשך שנים רבות. ד' היה שולח לו הודעה ברורה: אם אתה עושה חסד לזולת, מעשה זה לעולם אינו נשכח. אין מעשה חסד, קטן ככל שיהיה, נשכח או הולך לאיבוד.

הרב זאב לף
לשמוח בחיים

אומרים חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ''ט ע"א). לפני שנדון מהי שמחה אמיתית, נדון במה שהיא איננה.

הרבה אנשים חושבים שהאושר תלוי בהשגת חפצנו. אם רק נתחתן, אם יהיו לנו בנים, בית יותר יפה או עבודה יותר טובה - אזי נהיה מאושרים. נוחיות אלו יכולות להיות חשובות בחיים אבל הן אינן מגדירות את התכלית שלנו בעולם הזה ומה שעלינו לשאוף.

אני זוכר שפעם ראיתי חולצה הנמכרת בניו יורק ובה כתובות המילים: "מי שיש לו הכי צעצועים בפטירתו - זכה." בשביל הרבה אנשים משפט זה מגדיר את מטרתם ותכליתם בחיים. ככל שיש להם יותר צעצועים וחוויות, הם הופכים להיות 'הזוכים הגדולים'.

דוגמה אחת לכך היא אישה בלוס אנג'לס שביקשה להיקבר ב'רולס-רויס' שלה. ולמעשה, למגינת-לב של היורשים, בקשתה מולאה. לפי ההגדרה לחיים מוצלחים המופיעה בחולצה ההיא, נאמר שהאישה הזאת זכתה. עכשיו היא תישאר עם הצעצוע היקר ביותר לנצח. אך למען האמת, מלבד העובדה כי קילומטראז' הגז שלה יהיה נהדר, ה'רולס רויס' ​​שלה לא תיקח אותה לשום מקום.

הכרזת העצמאות של ארצות הברית מבטיחה לאזרחיה זכויות לחיים, חירות וחיפוש אחר אושר אישי. אך הרשו לי לספר לכם את האמת שמאחורי "הרדיפה אחר האושר".

במיאמי, פלורידה, יש משהו מיוחד ושונה מהרבה מקומות בעולם. במקום מרוצי סוסים, יש להם מרוצי כלבים. אולם יש הבדל ענק בין השניים. במרוצי סוסים, בן-אדם בעל שכל רוכב על הסוס. הוא יודע שאם ינצח במירוץ, הוא יקבל משכורת גבוהה יותר, ואז הוא מעודד את הסוס לדהור.

אבל לכלבים אין מישהו שרוכב על גבם. אז איך מניעים את הכלבים להתאמץ ולרוץ בכל מרצם? יש להם ארנב מכני בכינוי "ספידי" הרץ לפני כולם. ככל שהכלבים רצים מהר, כך הארנב מתקדם יותר מהר. אולם, אם פעם יתפוס אחד מהם את הארנב, יבינו מהר שהוא איננו ארנב אלא בובה... ואז הם יפסיקו לרוץ.

זוהי, בעצם, הרדיפה אחרי האושר: אנחנו רצים ורצים וחושבים שאם רק נשיג חפץ זה או הנאה זו - אזי נהיה מאושרים. אך אז רוצים עוד. וכמאמר חז"ל: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים." ללא ספק, הרדיפה האינסופית הזו איננה יכולה להיות אושר אמיתי ומטרת החיים.

אז מהי ההגדרה האמיתית של 'אושר'?

יש שני מאמרים בפרקי אבות שלכאורה סותרים אחד את השני אבל, למעשה, הם משלימים זה את זה. מחד גיסא, המשנה מתחילה, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" (פרקי אבות ד' י''ז). מבחינה זאת, נדמה שיש יותר ערך לעולם בו אנחנו עכשיו חיים. אולם המשנה ממשיכה, "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה." מהי קורת רוח? נדמיין שאיש עובר ליד אולם מלא שולחנות עמוסים באוכל טעים, אבל הוא איננו מוזמן פנימה. הוא רק יכול להריח את ריח הניחוח הנמצא באוויר.

מההצהרה השנייה נדמה שהעולם הזה אינו כלום ביחס לעולם הבא. רגע אחד של קורת רוח בעולם הבא שווה יותר מכל העונג שיכולים לחוות בעולם הזה מאז בריאתו ועד סוף קיומו.

אם היינו תלמידים אקדמיים, אולי היינו מציעים שיש שתי דעות בין הרבנים. דעה אחת נוטה לעולם הזה ודעה אחת נוטה לעולם הבא. אבל יש בעיה אחת קטנה. רבי יעקב אמר את שתי ההוראות אלה. אז מי יותר חשוב: העולם הזה או העולם הבא?

התשובה היא שיש היבטים מסויימים בראיית שני העולמות. מבחינה אחת, העולם הזה אינו כלום ליד העולם הבא. מאידך, העולם הזה הוא חשוב יותר מהעולם הבא.

נדמיין איש עומד מחוץ לחדר הלידה, ממתין לבשורות על לידת בנו. הרופא יוצא ואומר: "יש לי בשורות עצובות מאוד בשבילך. אשתך ילדה בן, אבל הוא נדבק במחלה והוא לא יוכל לשרוד. התינוק שלך ימות עם המחלה שהוא נולד בה." לשמוע חדשות עגומות כאלו, הבעל מחפש נחמה: "תן לי תקווה, דוקטור," הוא מתחנן, "חייבת להיות תרופה!" "אני מצטער, אדוני, אבל אין תרופה." "האם אתם מחפשים תרופה?" "לא, התייאשנו לפני שנים." "האם יש מישהו ששרד את המחלה הזאת בדרך נס?" שואל האיש בדמעות. "מעולם לא," עונה הרופא.

חסר אונים, האיש נאנח. "מעולם לא שמעתי על מחלה כל כך רעה. אין תרופה, אינכם מחפשים תרופה ואף אחד לא שרד. מהי שם המחלה איתה נולד בני?" "חיים," אומר הרופא. "יש אנשים ששורדים במשך שמונים שנה, יש ששורדים תשעים שנה ויש שמגיעים לגיל מאה. איננו יודעים כמה זמן ייקח, אבל כל מי סובל ממחלה זו, לבסוף יעזוב את העולם הזה."

אם החיים מורכבים רק מן השניות שבין הלידה למוות, אז החיים הופכים להיות יותר ויותר מדכדכים עם כל יום שעובר. אבל אין זו התפיסה היהודית על החיים. לפי התורה, החיים אינם מתחילים כשאנו נכנסים לעולם הזה ומסתיימים כשאנו עוזבים את העולם הזה. מהותנו היא נשמה שהתקיימה בעולם רוחני, והיא התקיימה אלפי שנה קודם לכניסתנו לעולם הגשמי הזה. כאשר ירדנו לתוך העולם הזה, חוננו בעיניים, אזניים ורגליים, למשך מסע ארעי זה. בדומה לאסטרונאוט שחייב ללבוש חליפת חלל בעת כניסתו לחלל החיצון, גם לנו יש גוף פיזי כדי לתפקד בסביבה פיזית.

מסיבה זו, אחת מדרכי הנחמה שלנו היא קריעת הבגדים. אנו רוצים להביע שהאהוב שלנו רק הסיר את בגדיו הגשמיים, אבל נשמתו תתקיים לנצח. המהות האמיתית שלנו היא הנשמה. ואכן, לבסוף נשוב לעולם הרוחני ממנו באנו וניהנה לנצח מפרי עמלנו בעולם הזה. אז נתענג מההתקרבות לד' שבנינו במשך מסענו בעולם הזה.

מבחינה הזאת, העולם הבא קטן יותר מהעולם הזה. רק שם ניטול חלק בקשר הרוחני והנצחי שלנו עם ד'. אבל בו בזמן, העולם בו אנחנו חיים עכשיו הוא חשוב מאוד: רק כאן אפשר לנו ליצור את הנצח בעולם הבא. ברגע שהנשמה עוזבת את הגוף, מאוחר מדי לפעול: נישאר לנצח להיות מי שיצרנו לעצמנו.

כשהייתי בן שמונה המכולת השכונתית ערכה תחרות. המנצח בתחרות יזכה בפסק זמן של חמש עשרה דקות להסתובב בחנות ולקחת כל דבר שירצה בחינם. ובעצם, כאשר אישה ניצחה בתחרות, אחי ואני באנו, יחד עם כל השכונה, לראות אותה מקבלת את הפרס. האישה נעלה נעלי-ספורט, תלתה שני שקים בזרועותיה, והביאה מפה של החנות המציינת את המעברים היקרים ביותר.

הוגד לה שיהיו לה חמש עשרה דקות מהשריקה הראשונה עד השריקה השנייה המסמלת שזמנה תם. מייד התחילה לרוץ בטירוף בכל החנות. אחרי חמש דקות, היא היתה מזיעה ונושמת בקושי.

נדמיין לעצמנו שמישהו היה ניגש אליה ואומר: "גברת, את נראה מאד עייפה וחסרת נשימה. הנה כסא; שבי לנוח לכמה דקות." מה היא היתה אומרת? "השתגעת? יש לי חמש עשרה דקות לחטוף את כל מה שאני יכולה. איך אוכל לפספס אפילו שנייה? מייד כאשר השריקה השנייה תשמע, אשמח לשבת ולנוח. אבל עכשיו, אני צריכה לנצל כל רגע!"

למען האמת, אנחנו לא צריכים לרדוף אחרי האושר כי הם ממש מולנו. החיים עצמם הם המתנה הגדולה ביותר שיכולה להיות לנו והיא הזדמנות בלתי נתפסת כדי ליצור נצחיות. כל מה שנותר לנו לעשות הוא להשתמש בכל רגע שיש לנו ולנצלו ככל יכולתנו.

מסר קצר מאת
הרב דניאל גלאטשטיין

כאשר זוג המבקש בנים ניגש לרב חיים קנייבסקי שליט"א להדרכתו, הוא מציע להם לעבוד על מידת הענווה. כשנשאל איזה קשר יש בין ענוה לבנים, הרב חיים הצביע בהערה ברורה ברש"י בפרשת נח (פרק י' פסוק כ''ה). מכל צאצאיו של נח, ליקטן היתה המשפחה הכי גדולה:  היו לו שלושה עשר בנים. לגבי יקטן, רש"י מפרש: "שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו."

אמנם, למה מידת הענווה היא זכות להולדת בנים? בהתחשב בכך שההורים וד' שותפים ביצירת הוולד ושכינת ד' שורה רק על שפלי רוח (סוטה ה' ע"א), התכונה האידיאלית לשותפות עם הקב"ה היא ענווה.