Parshat פרשת ויקהל
Compiled and Edited by Elan Perchik
|
הרב חיים רוזנפלד
פנים אל פנים
'ויהיו הכרבים... ופניהם איש אל אחיו'' (שמות ל''ז ט')
הרבה יהודים בכל רחב העולם מבקרים בישראל לעתים קרובות, ובמיוחד ליום הכיפורים. אמנם יש יחידים ומשפחות שמשקיעים מאמץ מיוחד להיות בישראל ולחוות את היום הקדוש ביותר בשנה בארץ הקדושה. היום המרומם עם תפילות מעוררות השראה והמוני יהודים מסביב מתחברים לסצינה אחת מלהיבה ביותר. עקב כך, שנה אחת קבוצת אנשים מאנגליה החליטה לטוס לישראל ליום כיפור. הם התכוונו לשמוע את התפילות מפי חזן מפורסם בעל קול נעים במיוחד.
אחד מאנשים אלה היה אדון גולדשטיין. הוא היה אמור להתאכסן במלון המלך דוד. הוא התיישב במושבו ושם לב לאיש היושב לידו. אף על פי שלא היתה כיפה בראשו, אדון גולדשטיין הניח ששכנו למושב היה יהודי לא דתי. הוא קידם את פניו בברכה חמה: "שלום, מה שלומך? איך קוראים לך?" לשמע ברכת יהודי אחר, האיש השיב, "קוראים לי מוריס שכטר. מה שלומך?" לאחר שהציגו את עצמם, אדון גולדשטיין ומוריס החלו לשוחח. אחרי זמן לא רב, השיחה הסבה לענייני יהדות.
ואז אדון גולדשטיין הציע: "למה שלא תבוא לביתי לשבת כשנחזור לאנגליה?" "אני מעדיף שלא," מוריס השיב לו בחריפות, "עברתי כבר את היהדות וסיימתי עם זה." מוריס הפשיל שרוולו והראה לאדון גולדשטיין כתובת מספרים בזרועו. "סבלתי את השואה ושרדתי. היה לי בן אחד שאהבתיו אהבה-עזה. אבל הנאצים לקחו אותו ולא ראיתי אותו במשך שלושים שנה. אני לא יודע מה אירע לו. הוא נרצח בוודאות. אני מבטיח לך, לעולם לא אשמור שבת או אניח תפילין עוד. ויתרתי על ד' ועל יהדות."
אדון גולדשטיין הרגיש מדוכדך לשמוע זאת והתחיל לחשוב על מה התשובה הראויה. "אני מאד מצטער לשמוע על כך. אולי כשנחזור לאנגליה נוכל לדבר שוב. ואם אי פעם תרצה, אתה מוזמן לבוא לביתי." הוא חשב לבקש את כתובתו ומספר הטלפון של מוריס כשירדו מהמטוס. בינתיים, השניים נחו ונהנו מהטיסה.
כשהטיסה הגיעה לסיומה, הנוסעים יצאו מהמטוס והלכו לחפש את כבודתם. מוריס יצא מהמטוס ואדון גולדשטיין יצא מהמטוס, אבל לא נפגשו שוב. כשהלך אדון גולדשטיין לקבל את המזוודה שלו, לא מצא את מוריס. הוא חיפש אותו אבל לא היה נראה לעין. מיוסר, אדון גולדשטיין חשב לעצמו שהיה צריך לבקש את מספרו מוקדם יותר. אבל עכשיו לא היה לו מה לעשות. הוא הלך למלון המלך דוד.
יום הכיפורים עוד לא הגיע. בינתיים, אדון גולדשטיין ציפה לתפילה המרעננת וליום מעורר ההשראה... ואז סוף סוף הוא הגיע. הוא הלך לבית הכנסת קרוב למלון. תפילות ליל יום הכיפורים היו יפהפיות, כצפוי. בבוקר יום הכיפורים, כשהסתיימה תפילת שחרית, מתפללי בית הכנסת התכוננו לומר ''יזכור'', תפילת הזיכרון למתים. הוריו של אדון גולדשטיין עדיין היו בחיים, לכן החליט לצאת החוצה להליכה קצרה.
בדרכו במורד הרחוב, הוא ראה פנים מוכרות ממרחק. איש ישב על ספסל אחד ואכל כריך. בהתקרבו לאיש, לא יכול לאדון גולדשטיין להאמין למראה עיניו. "מוריס?" כשהרים האיש את ראשו, התברר שמדובר היה במוריס בכבודו ובעצמו. "גולדשטיין! מה שלומך?" "מוריס, אתה יודע שהיום יום הכיפורים?" "כבר אמרתי לך," השיב מוריס, "אין לי שום קשר לדת! הייתי יהודי דתי בעבר, אבל ויתרתי על כל זה לגמרי."
הוא עמד שם מופתע וחשב על המלים הנכונות. "שמע, האנשים בבית הכנסת עכשיו אומרים יזכור. זו תפילת זיכרון הנאמרת על הנפטרים. למה שלא תיכנס ותזכיר את בנך? יהיה לכבוד בשבילו." אבל מוריס לא שינה את דעתו. "כבר אמרתי לך, אין לי שום קשר לא-לקים או ליהדות!" אדון גולדשטיין הוא היה במצב לחוץ וידע שעליו לענות בנימוק טוב. "אל תעשה את זה בשבילך; עשה את זה בשביל בנך." אחרי הפצרות רבות מוריס הסכים.
כשנכנסו לבית הכנסת, האנשים הנמצאים שם שמו לב לכניסתו של מוריס. היה ברור שלא היה שייך לשם, אך בכל זאת הוא המשיך להתקדם לאט אל הבימה, שם עמד החזן. החזן פנה למוריס ושאל, "מה שם הנפטר?" "יעקב." "ואיך קוראים לך?" המשיך החזן. "מוריס." "לא, לא," קטע החזן, "איך קוראים לך בעברית?" "משה." "בסדר, יעקב בן משה."
אך אז החזן הפסיק. כמה רגעים חלפו בשתיקה. החזן פנה שוב למוריס ושאל, "ומהו שם המשפחה שלך?" "שם משפחתי?" מוריס היה מבולבל. "למה צריכים את שם משפחתי?" "פשוט תגיד לי," חזר החזן. "שכטר," ענה מוריס. ואז היתה דומיה. החזן הביט ישר לתוך עיניו של מוריס בעיניים דומעות.
"אבא? זה אתה? היכן היית? אני מחפש אותך כבר שלושים ושבע שנה! אחרי השואה לא ידעתי היכן היית. אתה אבי! אני יעקב בן משה!"
ברגע זה כל המתפללים נכנסו חזרה. עכשיו לא רק עיניהם של מוריס ובנו אהובו דמעו, אלא של כל מי שנכח שם. הרגע היה מצמרר. אין ספק שאדון גולדשטיין היה מרוגש מאוד. הוא אכן חווה את היום המרומם אשר רצה.
אף על פי שאולי מוריס ויתר על ד', ד' מעולם לא ויתר עליו. ובלי ספק, ד' לעולם לא מוותר על אף אחד מבניו. לא משנה כמה רחוק יהיה יהודי מהיהדות. הוא תמיד קרוב לשוב. וכאשר תשוב הביתה, אתה לא יכול לדעת מה מצפה לך. לא רק ד', אלא לפעמים בנך, עצמך ובשרך. "אבא," הוא אומר, "חיפשתי אותך במשך שנים!…"
הרב מרדכי קראפט
לקחים מאותיות הא''ב – דנ''א הבריאה
''וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת'' (שמות ל''ה ל''א)
"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ…" (ברכות נ''ה ע"א)
כתוב בזוהר שד' ברא את העולם בעשרים ושתים אותיות האלף-בית. רמז לכך יש במילים הראשונות בתורה: "בראשית ברא א-לקים את". המילה "את" היא מזכירה וכוללת את כל האותיות, מא' עד ת'. תכנית הבריאה נמצאת ממש באותיות האלף-בית.
יש ארבעה תחומים בניתוח לשון הקודש: (1) מובן המילה; (2) צורת האות; (3) ערך המספרי, או "גמטריא" (א = אחת, ב = שתים, ג = שלוש....); (4) הפעם הראשונה שאות מופיעה בתורה והיא האות הראשונה בשורש המילה.
לאור העומק התהומי הטמון באלף-בית, הבה נלקט חלק מחכמתו לחיינו:
אלף בגמטריא שווה אחת. היא גם האות המתייחסת לד', בורא העולם שהוא כל-יכול ויחידי. אם נאיית את המילה אלף בצורה הפוכה נגיע למילה פלא. למה?
אנו, בני האנוש, מוגבלים. לעולם לא נוכל להבין בצורה ברורה את ד' שהוא בלתי-מוגבל. בחיינו, תמיד יהיה "פלא" של ה"אלף." תמיד יהיו בחינות חיים שאין אנו מבינים אותן. הן למעלה מתחום שכלנו המוגבל. זה משום שד' הוא מעל ומעבר לכל הבנה אנושית. כל שנוכל לעשות הוא לבטוח בו ולדעת שהוא משגיח על כל העולם.
זו הסיבה בגללה אנו מניחים את ידנו על עינינו בקריאת שמע. כשמכריזים על אחדות ד', אנו מכירים שאין אנו תמיד רואים את ידו המנצחת מאחורי הקלעים. אנחנו נשארים בחושך בלי אפשרות להבין. אף על פי כן, אנו נושאים בליבנו אמונה איתנה שד' הוא אחד וכל מעשיו הם לטובתנו.
בהקשר זה, למילה "הטבע" יש אותה גמטריא, 86, שיש ל"א-לקים", אחד משמות ד'. העולם הטבעי הוא מלא א-לקים וחכמתו. על ידי לימוד הטבע נוכל להגיע לגילוי כבוד ד'.
ומאידך גיסא, שינוי בניקוד המילה "טבע" מוביל למילה "טבע" - כלומר, לטבוע. בן אדם יכול לגלות את ד' בטבע או לטבוע בכפירה בטבע ולהאמין כי היקום מתקיים בעצמו.
ניתנת לנו הבחירה: או להאמין בד' או לתכחש לו. מעניין שהמילה ל''בחירה'' מגיעה מהשורש בחר. בסידור אחר, האותיות מהוות את המילה חבר. אבל סידור אחר הופך את המילה לחרב. בחירתנו מאפשרת לנו להיות חבר לא-לקים או להילחם בא-לקים.
אחד מבחינות הטבע הנפלאות הוא השלג. איך נוצר שלג? כשאדי המים מתקררים, מולקולות המים מִתְעַבּוֹת לטיפות מים. לאחר שמספר משמעותי של מולקולות מים מצטברות ונהיות כבדות מדי להישאר תלויות באוויר, בתנאים קרים, הם נהפכות לשלג בתוך העננים. מציאות זו באה לידי ביטוי על ידי ערכן המספרי באותיות "שלג'': 300 (ש') שמתכווצת ל30 (ל') שמתכווצת ל3 (ג'). כמו שהתכווצות מולקולות המים בתהליך יצירת שלג, כך גם האותיות התואמות בלשון הקודש.
הבה נסתכל בנס אחר בחיי האנושות. נניח שבחודש ממוצע יש 30 יום וחודשים אחרים נמשכים למשך 31 או 29 יום, תשעה ירחי לידה (הריון) נמשכים ל271 יום. אין זה מקרה שגמטריא של המילה "הריון" שווה ל271, בדיוק כמו מספר ימי ההריון.
המילה לבני-האנוש היא "אדם." אם מחליפים את האותיות, נגיע למילה "מאד." תפקיד האדם בעולם הזה הוא תמיד לשאוף לעוד ולגדול. המילה "בהמה," מאידך גיסא, מייצגת את טבע הבהמה שאינה מתפתחת בצורה זו. אם נפרק את המילה לשתיים, נשאול "בה מה" - כלומר "מה יש בה?" בלי נשמה, אין עוד לבהמה מִמַּרְאָהּ לעיניים.
יש כמה מילים בעלות אותן האותיות, אולם בסידורים שונים, הופכות לבעלות מובן הפוך לחלוטין. הרעיון הבסיסי שמאחורי תופעה זו: אפשר להשתמש במתנות שניתנו בעולם הזה או להתעלות ברוחניות, או, להיפך, להפיל אותנו מטה.
כל אדם דורש עונג אבל יש סכנה טבועה בכך. מחד, עונג בוודאי יכול להיות אמצעי להתקרבות לד' ולהעשיר את החיים באופן חיובי. מאידך גיסא, בשימוש מופרז ובאופן שלילי, תענוגות החיים יכולות להסיט אותנו מדרך ד' וממשמעות החיים. מבחינה זו, "ענג" יהפוך ל"נגע," כלומר סבל. במקום שימוש בתענוגי העולם להתפתחות חיובית, אפשר לשקוע בתהום של הרס עצמי.
"שפע" של עושר כספי גם כן מציג אתגר. בשימוש ראוי, הוא יכול לשפר את החיים הן כיחיד והן כמשפחה. להיפך, שפע כזה יכול להיות לסיבת "פשע." שפע יכול לשמש כאצמעי למטרות הרסניות.
לפעמים אנו מסתכלים על מאורעות חיינו כאל אירוע "רע" אך, בסופו של דבר, כל קושי שאנו חווים נועד להעיר אותנו, לשנות את דרכנו ולשפר את עצמנו. מה שאולי נראה כמו "ענש" הוא, בעצם, דרך לגדול ולממש את הפוטנציאל שלנו מן הכח אל הפועל.
איות המילה ''עונש'' מראה לנו בצורה חדה וחלקה רעיון זה. האות הראשונה מובעת כמילה היא - "עין." תפקיד העין הוא להסתכל, לנתח ולחקור. שתי האותיות האחרנות ''נש'' פירושן "נפילה." לדוגמה, העוף "נשר." כפי שאומת על ידי חוקרי הציפורים, הנשרים עוברים תהליך בו הם משילים את נוצותיהם, החל מראשם כלפי מטה. עקב תופעה טבעית זו, הנשר מכונה ''נשר'' – כלומר, נפילה ונשירה.
לאור מסקנות אלו, עלינו להגדיר מחדש את הבנתנו של עונש. כאשר מקרה מכאיב ומצער מתרחש אין אנו "נענשים" במובן הפשוט של המילה אלא ד' מאפשר לנו "לראות שנפלנו." בתוך הטרגדיה שנו חווים, אנו אמורים להתעורר מהמציאות בה נפלו ולטפס למקום בו אנו אמורים להיות. אנו צריכים לתקן את התנהגותנו והרגלינו ולכוון מחדש את חיינו. קיצורו של דבר: "עין נש" - עלינו לחקור בזהירות היכן ואיך נפלנו, וממקום כזה להתרומם.
במאמר זה סקרנו בשטחיות את עומקו של האלף-בית. אבל ברור וודאי שלשון הקודש היא יצירה אלוקית. שפה כזו לא יכולה להיות תוצר הדמיון האנושי. היא מהווה את אבני הפינה בעולם, ובכל גוון יש שכבות ורבדים של משמעות. ללא ספק, אם נצטרך הוכחה לקיומו של אלוקים, אנחנו לא צריכים לחפש יותר אלא להתבונן בשפה העברית עצמה.
מסר קצר מאת
הרב דוד אורלופסקי
אישה הרה עלתה על אוטובוס בישראל מלא באנשים מכל גילאים ואורחות חיים שונים, ולא מצאה מקום פנוי לשבת. בלית ברירה היא נשארה בעמידה. זמן-מה חלף, האוטובוס המשיך לנסוע ואף אחד לא הציע לה את מושבו. לבסוף, בתסכול וללא רעיון אחר, נהג האוטובס הסתכל לעבר האשה ההרה ואמר לה, "הנה, קחי את המושב שלי!"
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
