Parshat פרשת כי תשא
Compiled and Edited by Elan Perchik
|
רבי מרדכי בכר
לשוב הביתה
''נוצר חסד לאלפים'' (שמות ל''ד ז')
סטודנט מסן פרנסיסקו סיים את לימודיו באוניברסיטה והחליט לצאת במסע סביב העולם. תחנתו הראשונה היתה ויליאמסבורג, ניו יורק. הוא ישב ברכבת התחתית והבחין ביהודי חסידי בפעם הראשונה לחייו. הוא לא היה בטוח היכן לרדת, לכן ניגש לַיהודי וביקש ממנו עזרה.
החסיד עזר לו בשמחה רבה ולאחר מכן הציג את עצמו ושאל את הבחור לשמו. כשזה ענה, החסיד העיר: ''אתה חייב להיות יהודי, הלא כן?'' ''לא, לא'' הוא ענה במהירות ''זה רק שם רוסי, הוריי הגרו מרוסיה. להרבה שמות רוסיים יש צליל יהודי ולהרבה שמות יהודי יש צליל רוסי. אבל אני לא יהודי''. ''אני לא חושב כך'' ענה החסיד ''אני מכיר את השם ההוא והוא אכן שם יהודי'' ''אבל אני אומר לך שאני לא יהודי!'' חזר הצעיר.
החסיד ראה שהנער עומד איתן על דעתו אך ניסה בפעם האחרונה: ''תאמין לי, אני יודע שאתה יהודי. הוריי הגיעו מעיירה קטנה שכל תושביה היו יהודים. שם משפתחך מגיע מעיירה זו'' ונקב בשמו של העיירה. הבחור הודה שאכן הוריו נולדו שם.
''הנה כרטיס הביקור שלי'' אמר החסיד ''אם פעם אתה מגיע לישראל, תיגש לאחד ממקומות אלו''. הוא רשם במהירות את שמות שתי ישיבות לבעלי תשובה: אור שמח ואש התורה. הבחור לקח את הכרטיס, הכניס אותו לכיס מעיל-החורף שלו ושכח מקיומו.
לאחר זמן-מה הנער החליט לטייל בישראל. בין סיוריו בארץ ביקר בכותל המערבי. זה היה בחורף והוא לבש את מעיל-החורף שלו. הוא עמד משתומם מול המחזה המרהיב של הכותל כשהרגיש טפיחה קטנה על שכמו. הטופח היה רב מאיר שוסטר, איש ידוע בעבודתו לקירוב רחוקים.
''האם אתה יהודי?'' שאל רבי מאיר שוסטר ''ובכן, זו שאלה מעניינת...'' ענה הבחור ''האם אתה מעוניין ללמוד קצת על יהדות?'' הצעיר ענה: ''בכנות, אני לא יודע אם אני מעוניין בכך'' והכניס את ידו לכיסו. הוא הרגיש פיסת נייר, הוציא אותה ופתח אותה. הוא הראה את תוכנה לרבי מאיר שוסטר ופנה אליו: ''האם שמעת על אור שמח או אש התורה?'' ''האם שמעתי עליהן? בטח ששמעתי!'' ובלי להתמהמה, הרב שוסטר הוביל אותו לישיבת אור שמח.
הבחור השתתף בשיעור אחד ומצא את עמצו מרותק. ואכן, לאחר שיקול רציני בינו לעצמו החליט להאריך את שהייתו וללמוד עוד על יהדות. הוא טלפן להוריו כדי להודיע להם שייעדר לזמן יותר ממושך מן הצפוי.
אביו ענה לשיחה. ''אז אתה רוצה להישאר בישראל? איפה אתה, בקיבוץ?'' ''האמת היא שאני בישיבה'' ענה הבן. מן הצד השני של השפופרת נשמעה חבטה ואביו הפיל את הטלפון מידו. אמו ענתה לקו: ''תשמע, אתה יכול להתקשר מאוחר יותר? אביך לא מרגיש טוב כעת''
לאחר שעה התקשר שוב ואביו היה על הקו שוב: ''אני לא יודע איך גילית או מי גילה לך שאתה יהודי אבל עדיין לא מאוחר לשכוח מכל העניין הזה. אף אחד לא צריך לדעת. אני יודע מה פירוש ''להיות יהודי''. אני חוויתי על בשרי את מלחמת העולם השנייה כילד, זו היתה תקופה מחרידה ונוראית. סבא שלך גם חווה פוגרומים. אני עושה לך טובה. איני יודע על מה אתה חושב אבל אתה צריך לחזור הביתה עכשיו ולא לחשוב עוד על יהדות!''
הבחור שאף וענה: ''אני מרגיש שאני צריך ללכת אחרי זה. יש משהו ביהדות שמדבר אליי, שמתחבר אליי. אני רק רוצה ללמוד קצת יותר''. ''אתה יודע מה?'' אמר האב ''תעשה מה שאתה רוצה''. הנער אכן נשאר בישיבה.
חודשיים לאחר מכן הבחור קיבל חבילה מהוריו בדואר. תוכנה היה ספר עברי עליו היה דבוק פתק: '' זהו השריד היהודי האחרון שיש לנו בבית. אתה יכול לקחת אותו. ברוך שפטרנו''. הוא פתח את הספר אבל לא הצליח להבין אף מילה. אבל הוא השתוקק לגלות בדיוק באיזה סוג עתיקות הוא מחזיק. הוא ניגש לאחד מן הרבנים וביקש ממנו עזרה לפענח במה היה מדובר.
הרב פתח את הספר, הביט בשמו של המחבר ונדהם: שם המחבר היה זהה לשמו של הבחור שעמד לפניו. הוא אמר את שמו של המחבר לצעיר ומהר מאוד התברר כי ספר זה נכתב, למעשה, על ידי סבא-רבא של הנער עצמו.
הרב המשיך לבחון את הספר והגיע להקדמתו. הוא קרא את מילותיו של סבא-רבא של הבחור: ''אינני איש מלומד מאוד ואינני כותב ספר זה לשם כבוד או לשם ממון. הנני כותב ספר זה היות ואני רואה את רוחות השינוי הנושבות ברוסיה. אני לא יודע אם ילדיי יקיימו מצוות או אם נכדיי יזדהו כיהודיים. כמו כן, אינני יודע אם ניניי ידעו שהם יהודיים. אך אני כותב שורות אלו כדי שאם אחד מהם ימצא את דרכו חזרה הביתה, ידע מהיכן הוא הגיע''
סבא-רבא של בחור זה היה בוודאות שמח לדעת כי נינו, כעת, מודע היטב למורשתו ומתנהג כיהודי שומר מצוות.
לעיתים קרובות אנו נתקלים באחד מן אחינו או אחיותינו שנודדים ומחפשים את דרכם חזרה הביתה. הם אולי איבדו כל עניין בדת, לא מצאו משמעות ביהדות שהם גדלו בה, או, פשוט, חסרה להם השכלה בסיסית. אבל, בניסיון להחזיר אותם לאבא שלהם שבשמים, אנחנו צריכים לחבק אותם ולהראות להם את היופי של החיים באורח החיים. ולפעמים, להפתעתנו הנעימה, אנו עשויים למצוא את עצמנו מחברים מחדש מישהו שכבר קרוב יותר מכפי שחשבנו אי פעם.
הרבנית מרים קראהן
להתמודד עם תוכנית חלופית
''ויאמר ד' אל משה פסול לך שני לוחות אבנים כראשנים...אשר שברת'' (שמות ל''ד א')
לכולנו יש תמונה ברורה של חיינו האידיאליים. רוצים שיהיה לנו בית יפה, מכונית אמינה, פרנסה טובה, משפחה יציבה ונחת מבנינו. הבקשה היחידה שלנו היא שד' ימטיר עלינו חיים של ברכה ושמחה. אבל המציאות היא לא תמיד כמו שקיווינו. בכל יום יש אכזבות ואתגרים, עליות וירידות.
בעוד אתגרים רבים הם קטנים וקלים למדי לטפל בהם, חלקם גדולים וקשה להתמודד איתם. איך באמת אנחנו צריכים להתמודד עם תהפוכות כאלה?
בני וכלתי החליטו לחזור לאמריקה אחרי שגרו בישראל במשך תשע שנים. כלתי האומנת חשבה באופן נוסטלגי על יופיים של החיים בארץ ישראל שהם עתידים לעזוב, הוציאה קנבס והתחילה לצייר ציור יפהפה של ירושלים. כמעט בסיומו נפלו כמה טיפות מהצבע לפינה הימנית התחתונה. היא ניסתה להסיר את הכתם אבל רק החמירה את המצב.
עכשיו שהיה בציור כתם שלא יימחק, כלתי אמרה לעצמה: "זה היה מיועד מן השמיים. הכתם נמצא שם והוא משקיף את תחושותיי העמוקות כלפי ארץ ישראל." אחרי הכל, כתם קטן לא יהרוס את כל יצירתה.
היא לקחה את הציור לסטודיו מסגור. כשחזרה אחר כך לקבל אותו, מייד עיניה שוטטו לפינה הימנית התחתונה בו היה הכתם. ולהפתעתה, לא עוד היה שם כתם אלא מדבקה. היא הרהרה איך הגיעה לשם מדבקה, אך נשארה בלי תשובות. ואז היא ניגשה לבעל הסטודיו. "אולי אתה יודע מדוע יש מדבקה על הציור שלי?" "אני יודע," ענה האיש. "היה כתם במקום ההוא וכיסיתי אותו במדבקה." "אני כל כך מצטערת," ענתה כלתי, "אבל אולי תוכל לפתוח בבקשה את המסגרת? אי אפשר שתהיה בציור הזה מדבקה. ידעתי שהיה בו כתם ונתתי אותו לך בכל זאת."
כשבעל הסטודיו הוריד את המסגרת והסיר את המדבקה, כלתי רק השתוממה עוד. מתחת למדבקה היה חור. "מה זה?!" "כאשר ראיתי את הכתם, נסיתי להסיר אותו באצטון. אבל במקום לשפר את המצב, יצרתי חור. לכן כסיתי אותו במדבקה."
כלתי היתה די נרגזת לשמוע איך מישהו פעל מדעתו ורק החמיר את המצב. אבל היא שלטה בעצמה ולא אמרה כלום. היא רק אמרה לו להחזיר את המדבקה ולמסגר שוב את הציור וחזרה הביתה.
אחרי שחזרה הביתה פרקה את תסכולה עם בעלה: "האם אין זה מובן מאליו שאי אפשר להשביח עבודת אמן? כל אמן רוצה להגן על יצירתו. אין מתקנים ציור גמור!"
בני הסתכל בכלתי ואמר לה: "עכשיו אני מבין לְמה התכוונה חנה באומרה, 'אין צור כא-לקינו', אחרי לידת שמואל. חז"ל מפרשים את המילה לפי השורש הלשוני 'צייר': 'אין צייר כא-לקינו'. חנה רצתה לומר שאין בן אדם יכול להשביח את יצירת ה'. אין אנחנו יכולים להשביח על איך שהעולם אמור להיות ומה ד' רוצה בשבילנו. ד' רוצה שנגדל מהאתגרים שלנו, נתמודד עם צרותינו ונעזור אחד לשני במצוקה. העולם האמנותי של ד' הוא יפהפה; אין אנחנו יכולים לשפר אותו בשום אופן. כל שעלינו לעשות הוא ללמוד איך להתמודד עם מה שיש בחיים ולהתידד עם מה שיש."
כאשר הדברים לא מתרחשים כפי שאנו רוצים, עלינו להבין שזה רצון ד'. כחלק מעולמו של הקב"ה, הציפיות והתוכניות לא תמיד יעלו בצורה חלקה כפי שאנו רוצים. יהיו תקופות קשות בדרך. אבל עלינו לחיות בצורה מציאותית וללמוד להתמודד עם התוכנית השנייה. אם בן או בת הזוג שוכח להדליק את התנור בשעה חמש ואז שבים ברבע לשש ואין שום דבר מתבשל, החלף לתוכנית חלופית. אולי לשים את האוכל במיקרו-גל. לעמוד מול מחסומים בדרך וללמוד איך לטפל בהם הוא חלק בלתי-נפרד ממסע חיינו בעולם הזה.
בקשר לזה לימדונו חז"ל "תחלתו קוצים וסופו מישור" (קהלת רבה א:לה). לעיתים קרובות התחלת מאמץ או נסיון כרוכה בשליליות וכאב. רק בסוף הדרך היא נראית לנו ישרה. רק אז נוכל להסתכל במבט לאחור ואולי להבין חלק מן הכלילות. לכך התכוון דוד המלך באומרו, "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום." בסופו של דבר, יקרה מה שד' רוצה. אנחנו יכולים לתכנן אך תוכנית ד' נמצאת מעל כל הבריאה. יש רמז לכך במילה האחרונה בפסוק, "תקום": ראשי תיבות ל"תחלתו קוצים וסופו מישור." עצת ד' לפעמים נראית לנו כשלילית ורק בסוף מתבררת כחיובית. אבל עלינו להישאר איתן באמונתנו. ד' מעולם לא עוזב אותנו.
אני זוכרת שפעם קראתי סיפור שסיפרה אם של ילדים מוגבלים:
בעלי ואני היינו מצפים זמן רב לחופשה. חודשים לפני כן תכננו וסידרנו את כל הנצרך לבקר באיטליה. קנינו מפות ומדריכי טיולים, אפילו למדנו קצת אטילקית, והתכוננו לטיול החלומי שלנו. ואז היום הגיע.
עלינו על המטוס והתיישבנו בנוחות. הטיסה היתה די שגרתית. אך מייד כשהמטוס נחת, היתה הפתעה בשבילנו. הדיילת הכריזה במיקרופון, "גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים להולנד." הסתכלנו זה בזו, בטוחים שהיתה טעות. "הולנד? איננו נוסעים להולנד! אנו נוסעים לאיטליה!" קראתי לדייל ואמרתי, "אני חושבת שהיתה אי-הבנה. אין אנו נוסעים להולנד, אלא לאיטליה!" הדייל הביט בי ואמר, "גברת, אני מצטער, אבל היה שינוי בתוכנית הטיסה. בהולנד נחתנו, ובהולנד תישארי."
מספרת הסיפור המשיכה: "חוויתי את הטיול הזה בחיים האמיתיים באופן אחר. אחרי תשעה חודשי ההריון, הייתי מלאת שמחה כשהגיע יום הלידה. אך אז נכנס הרופא ואמר לי, "לבנך יש מגבלות." "לא, לא," אמרתי, "אתה לא מבין. זהו הבן איתו אני עתידה ליהנות מהחיים, לגדול, לנסוע, ללמוד על החיים, ולרוות נחת ממנו. אני חושבת שיש פה טעות." "גברת," אמר הרופא, "היה שינוי בתוכניות. זהו בנך. ולבן הזה יש מגבלות."
"כשנודע לי ולבעלי שנחתנו בהולנד, לקחנו את המפות, מדריכי הטיולים והאיטלקית שלמדנו ושמנו אותם בצד. אבל אתם יודעים משהו? הולנד גם כן היתה בסדר. היו צבעוניים יפהפיים בכל מקום, תעלות נעימות, מזג האוויר נפלא, אנשים נעימים ואוויר רענן. אחרי הכל הולנד לא היה נורא."
בסיום נאומה, האשה אמרה, "אלו בנינו. אבל אתם יודעים משהו? בני עם כל מגבלותיו היה לבן שאני גאה בו. אני גדלה איתו, נהנית לגדל אותו, לומדת על החיים ורווה ממנו הרבה נחת."
בחיים עלינו ללמוד את המיומנויות כדי להתאושש ולהמשיך בתכנית חלופית. כולנו מקווים שיהיו האתגרים שלנו שוליים אך לפעמים הם עיקריים ומרכזיים. אבל למרות כל היסורים, בעזרת ד', נוכל בוודאי לעמוד מול האתגרים, להתמודד איתם וגדול מהם.
כמו שמשה רבנו שיבר את הלוחות הראשונות והמשיך לעצב זוג שני, עלינו לעשות ככה בחיינו עצמנו. כשהעניינים אינם מסתדרים לראשונה ואינם עומדים בציפיותינו, אם יש לנו בעיה מדאיגה, עלינו להמשיך לתוכנית אלטרנטיבית. במקום להרשות לעצמנו לסוג אחור ולהתעכב בדרך, נתחכם ונתכנן תכנית חלופית להשיג חיים טובים וחזקים יותר.
מסר קצר מאת
מרת חוי גרפינקל
אני זוכרת שפעם שאלתי בחורה המשתתפת באופן קבוע בשיעורים שלי: ''האם את לא חושבת שאני תמיד חוזרת על עצמי?'' ''כן, כל הזמן'' היא אמרה. ''אז למה את ממשיכה לבוא?'' שאלתי. ואז היא ענתה תשובה כל-כך מבריקה, אותה לא אשכח לעולם: ''אני לא באה לשמוע משהו חדש. אני באה לשמוע משהו אמיתי.''
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
