"The TorahAnyTimes" Newsletter פרשת תרומה    ט' בפברואר 2019 | ד' אדר תשע"ט                                                          Print Version Compiled and Edited by Elan Perchik

הרבנית עמית יגובי
נסיעה ברכבת הרים

יחיאל היה ילד צעיר בן שמונה שרק התחיל כיתה ב'. היו לו חיים נפלאים ורוח לבבית, והוא נהנה מאוד משיעורי רבו ומורתו. אולם, כל יום הוא היה חוזר הביתה מבית הספר ומספר לאמו שהיו לו כאבי בטן נוראים. אמו שייכה אותם לעצבנות התחלת השנה והסתגלות לבית הספר, אך כאבי הבטן לא נעלמו. לפעמים הוא אפילו צלצל מבית הספר ורצה לחזור הביתה.

אבל עם המולת ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות המתקרבים, אף אחד לא שם לב כל כך לעניין. אחרי סוכות, כשהעניינים החלו להירגע ויחיאל המשיך להתלונן על בטנו, החליטה אמו לקחת אותו לרופא לבדיקה.

הוא עבר הרבה בדיקות, אחריהן נודע ליחיאל ולאמו את הבשורות הנוראות: לא היה מדובר בכאב בטן פשוט. מחלת הסרטן נגלתה בבטנו של הילד הקטן. בין לילה, הקטן המאושר הזה החליף את שולחנו, ספריו וחבריו לבתי חולים, מחטים ואחים. הוא עמד מול הדרמה של המחלה הקשה.

השנה היתה קשה, שכן הרופאים עדיין לא ידעו מה תהיה תוצאת הטיפול. יחיאל נשאר תחת השגחה קפדנית למשך הטיפולים הרבים. לעיתים הרשו לו לחזור הביתה לתקופה קצרה ולחזור אז לבית החולים. במשך שנה זו שהה, רוב הזמן, בבית החולים.

לקראת סוף השנה, כשמזג האוויר השתפר, טיפוליו של יחיאל סוף סוף נגמרו. הרופאים בדקו בפעם האחרונה, ולרווחת כולם הסרטן הסתלק לגמרי. הרופא השגיח עליו בשבוע שלאחר מכן כדי לוודא שהמצב תקין. אז צלצל להוריו של יחיאל ואמר: "הבן שלכם בריא והסרטן בהפוגה."

אולם הרופא הביע דאגה אחרת: "עכשיו אנו מאוד מודאגים ליציבותו הרגשית. כיתה ב' היא שנה מאוד חשובה לילד ליצור קשרים חברתיים והוא לא היה עם חברים. אנו מציעים לכם לרשום אותו במחנה קיץ עם חבריו." הוריו הסתכלו בילד הקטן שלהם שהיה רזה וחלש ולא היו בטוחים. "האם אתה באמת מציע לשלוח אותו למחנה קיץ?" "ראו," הסביר הרופא, "ננטר אותו מקרוב מאוד כדי שבריאותו לא תהיה בסכנה. בכל זאת, לשלומו הרגשי אנו חשים שהוא זקוק לסביבת ילדים בני גילו, שיוכל בה ללמוד להתערות ולהתחבר." הוריו של יחיאל קיבלו את העצה ורשמו אותו במחנה רגיל אחרי שנה ארוכה ומסובכת.

כאשר שמע ראש המחנה שיחיאל, שרק עכשיו איבד את שיערו יצטרף, אסף את המדריכים. הוא דיווח להם לגבי מצב יחיאל והסביר על כל זעזוע הנפשי שהילד עבר. "אני לא בטוח איך הוא יגיב," הסביר ראש המחנה, "אבל נקווה לטוב ביותר." המדריכים הלכו בדרכו וסיפרו לילדים האחרים על הילד שיצטרף להם. "על כולם להיות רגישים ולהתייחס אליו כאל ילד רגיל," הבהירו המדרכים. "היתה לו שנה מאוד קשה. אסור שאף אחד ילעג עליו."

יחיאל הגיע למחנה עם חיוך גדול. להנאת כולם, היה חביב ושמח. לא רק שלא גרם לאי-נוחות, אלא להיפך: הוא הביא רווחה ואושר לכולם. הוא עשה צחוק מהשיער שלו ועל העובדה שהוא לא יכול לרוץ מהר כמו שאר הילדים. הוא גרם לכולם להרגיש בנוח. די מהר יחיאל הפך לילד הכי פופולרי. חבריו אהדו אותו וגם כן המדריכים. כולם שאבו אנרגיה מרעננת מילד הזה.

ללא ספק, הקיץ היה הצלחה אדירה. בהגיע סוף הקיץ, המחנה התכונן לטיולם הגדול לסוף הקיץ. המחנה כולו היה מאוד נרגש לקראת הטיול - פארק שעשועים ובו אופציות רבות לבילוי: ספארי, רכבות הרים ומגלשות מים. המחנה תכנן לשכור את כל הגן בשביל הילדים. הם, מצידם, היו נלהבים עד אין קץ.

בנסיעה לגן השעשועים הילדים שוחחו על ההרפתקאות הבאות ופנו ליחיאל: "לאן אתה רוצה ללכת?" "אני רק רוצה לעלות לרכבות ההרים," יחיאל ענה. "באמת אתה רק לעלות לרכבות ההרים?! יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות!" "אני יודע, אבל אני רק רוצה לעלות לרכבות ההרים," חזר יחיאל.

בהמשך הנסיעה הילדים סברו שיחיאל מגזים. הוא לא ממש רצה לומר שהוא רק רוצה ללכת ברכבות ההרים. היו כל כך הרבה דברים מרתקים לבקר; למה לפספס עליהם? אבל אחרי שהלכו בכמה רכבות הרים וראו שיחיאל לא רצה לעשות שום דבר אחר, הבינו שהוא רציני. הוא באמת תכנן רק לעלות לרכבות ההרים. סוף סוף הוא הגיד לחבריו, "לכו; אל תדאגו עליי. עשו מה שאתם רוצים ונפגש שוב אחר כך." היום חלף ויחיאל עלה אך ורק לרכבות ההרים, פעם אחר פעם.

היום התקרב לסיומו והילדים נפגשו לארוחת ערב. המדריכים הסתכלו סביב בילדים שהם חצים מותשים וחצים מלאי התרגשות. מכל המדריכים שראו את הילדים הרבים הנהנים, אחד התיישב ליד יחיאל. "יחיאל, נהנית?" יחיאל הסתכל עליו ואמר: "השגתי את המטרה שלי." "היתה לך מטרה בגן השעשועים?? מה היא?" שאל המדריך. "רציתי לעלות לכל רכבות ההרים וכך עשיתי. הם הדבר היחיד בפארק שיש בו משמעות."

המדריך לא היה בטוח למה יחיאל התכוון כשאמר שלרכבות הרים יש משמעות. "מה הכוונה שיש לרכבות הרים משמעות?" שאל המדריך. יחיאל הסביר:

''כשאתה ברכבת הרים אתה נע, נופל, מסתובב ומסתחרר במהירויות גבוהות בהמון כיוונים, יש ריגוש עצום. מאידך, אם היית במכונית והיית חווה את אותן התנועות, מה היית מרגיש? היית מפחד לחייך. בדומה לכך, אם היית במטוס והיית חווה את אותן התנועות רכבת הרים, גם היית מפחד. ההרגשה של הקיבה יורדת והרוח נושבת בפניך כשאתה נוסע נורא מהר, היית מרגיש פחד מוות. אבל כשאתה ברכבת הרים, הפחד ההוא הופך להתרגשות. הוא מפחיד, אבל הוא מרגש. אף אחד לא יושב במטוס נופל ואומר, "איזה כיף!" אבל ברכבת הרים אותה תחושה גורמת לשמחה והתלהבות.''

ואז יחיאל השתתק. הוא פנה למדריך עם דמעות בעיניו אמר, "בשנה שעברה חיי היו כמו רכבת הרים. הייתי עולה והייתי יורד. השנה אני מפחד: מה העתיד טומן בחובו? לכן רציתי להזכיר לעצמי שברכבת הרים לא מפחדים למות כי יש לך חגורת בטיחות הקושרת אותך. כיף ברכבת הרים כי אנו יודעים שהוא בטוח. רציתי להזכיר לעצמי שברכבת ההרים שהיא חיי אני בטוח. הקב''ה מחזיק בי כמו חגורת בטיחות. אני יכול לבחור לפחד לחיי או ליהנות מהנסיעה. אני מעדיף לבחור ליהנות מהנסיעה..."

במשך החיים עלינו לזכור שאנו נוסעים ברכבת ההרים של ד'. אף על פי שאנו לא בטוחים על העתיד, עלינו לשבת בנינוחות ולהרגיש בטוחים בידי אבינו שבשמיים. ברכבת ההרים של החיים יש עליות ומורדות, אך אם נזכור שד' הוא המנחה את דרכנו, נוכל להתמודד בבטחה מול כל בליטה. הוא תמיד ישמור ויגן עלינו בכל תנועה.

הרב חיים ישראל בלסקי זצ''ל
 הפרטים הקטנים בבניין המשכן

אם נשווה את פרשיות המקבילות תרומה/תצוה מול ויקהל/פקודי, נמצא הסבר כמעט זהה של מערך המשכן וכליו. עם הבדלים דקים ועדינים, נדמה שהפרשיות מעתיקות אלו את אלו. עם זאת, חזרה זו על פרטיה ודקדוקיה אינה טריוויאלית: יש בה משמעות עמוקה.

רש"י מסביר בשם הגמרא (ברכות נ''ה ע"א) שמשה רבנו ובצלאל, בונה המשכן, התווכחו איך לטפל בבנינו. בזמן שמשה הדריך את בצלאל לבנות את כלי המשכן בראשונה ורק אחר כך להקים את המבנה עצמו, בצלאל התנגד לכך. "מנהגו של עולם: אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים. ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן. כלים שאני עושה להיכן אכניסם?" רק אחרי ששמע את היגיון בצלאל משה רבנו ירד לסוף דעתו והסכים. "אתה צודק," משה אמר, "'שמא בצל אל היית וידעת.'" ואכן, כך התנהלו הדברים. קודם הוקם מבנה המשכן ורק אז כלים השונים.

אבל אין זו הסתירה היחידה שהתקיימה לגבי בניית המשכן. התורה עצמה מציגה את המשכן בסדר שונה בפרשיות תרומה/תצוה ובפרשיות ויקהל/פקודי. בפרשיות תרומה/תצוה מתואר קודם עיצוב הכלים (הארון, השולחן, המנורה) ואז המבנה עצמו (המסכים וקרשים), ואילו בפרשיות ויקהל/פקודי נהפך הסדר ומדובר קודם על המבנה ורק אז על הכלים.

כדי להבין כראוי את ההיגיון מאחורי שינויים אלה, עלינו קודם להעריך את תכלית הדואלית של המשכן. קודם כל, מטרתו היתה לספק לעם ישראל מקום לעבודת ד'. עם קיום אתר מבוסס לעשות קרבנות יומיים ושאר העבודה, המשכן סיפק את הרקע לכלל ישראל לעסוק בעבודת ה' בכל ליבם ובמסירות.

מאידך, כפי שמבהיר הרמב"ן, המשכן גם שימש לד' כצינור וכלי בו יתקשר ד' לעם היהודי. כמו שאמרו חז"ל: "קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד" (ראה רש"י, שמות כ''ה:כ''ב). במשכן שרתה שכינת ד' ונגלתה לכלל ישראל. זוהי בעצם הסיבה בה כונה המשכן "אוהל מועד". הוא היה נקודת המפגש בין ד' והעם היהודי. ד', כביכול, ירד מלמעלה למטה, בזמן שכלל ישראל עלה באופן רוחני מלמטה למעלה.

אם נחשוב על שני תפקידים אלו שהמשכן מילא, נתחיל להבין את טבע השינויים הנזכרים. משה רבנו, נציג ד' והשקפתו, הורה שהארון, השולחן והמנורה ייעשו קודם ואז המסכים וקרשים. אינו מקרה שזהו התהליך בו קול ד' מגיע לכלל ישראל. קודם יורד אל הארון ולבסוף הוא מגיע לחצר החיצונית עם מסכיה וקרשיה המקיפים.

בצלאל, כשליח הארכיטקטוני של העם היהודי ומציג את השקפתם, חש שבניין החצר החיצונית אמור להיעשות קודם ורק אחר כך הכלים הפנימיים. בחופף לאופן בו כלל ישראל מתייחס לד' - קודם נכנס לסביבת הקירות החיצוניים ואז מתקדמים אל הארון, השולחן והמנורה - כך הסדר בו אמורים היו לעצב את המשכן.

מהותו של דבר: הן השקפת משה רבנו והן השקפת בצלאל כלפי מה לבנות קודם שיקפה את מה שהם בעצמם ראו כתפקידו העיקרי של המשכן. לדעת משה רבנו, המשקף את השקפת ד', התועלת העיקרית של המשכן והשראת השכינה התחילה מהכלים הפנימיים כלפי חוץ. מאידך, לבצלאל, המשקף את השקפת העם היהודי, תועלת המשכן התחילה בקצים החיצוניים והגיעה לשיאה בארון. הן מבחינה גאוגרפית והן מבחינה רוחנית, קירבת כלל ישראל למשכן החלה בקירותיו החיצוניים עד שהגיעו לשיא בקודש הקודשים.

עכשיו נוכל להבין את הסיבה לאי-ההתאמה בין הפרשיות. תרומה/תצוה מפרטות את המצווה שציווה ד' למשה רבנו בבניית המשכן. לאור העובדה שהיה הקב"ה מורה איך המשכן אמור היה להיעשות, נזכרו קודם הכלים השונים. מאחר שעבודת המשכן התחילה והתמקדה בהם, מנקודת מבט ד', עיצוביהם כתובים קודם. מאידך, בויקהל/פקודי מתרכזים ביישום בניית המשכן על ידי העם היהודי ולכן המבנה הגשמי החיצוני זוכה לקדימות. המשכן היה מקום ההתקשרות הראשון בין הקב''ה וכלל ישראל ולכן נזכר קודם.

אף על פי שאולי קשה להתייחס לבחינות הרבות של בניית המשכן וכליו כיום, בכל זאת עלינו להשתדל להכיר היטב את כל פירוטו. כמו שקוראים בהפטרת פרשת תצוה: "הגד את בני ישראל… צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל חקתיו וכל צורתיו וכל תורתיו הודע אותם… וישמרו את כל צורתו…" (יחזקאל מ''ג:י'-י''א). בפסוק זה נזכרת ארבע פעמים המילה "צורה" המרמזת לארבע הפעמים בהן בית המקדש מתואר בכל התנ"ך: שלוש פעמים כנגד הבית הראשון, השני, והשלישי ואחת כנגד המשכן. עלינו ללמוד לעומק ולרוחב את כל פרטי ארבעה בניינים אלו.

חז''ל לימדונו: ''כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת'' – כלומר, כל מי שלומד את הלכות הקרבת הקרבן כאילו הקריבו באמת (מנחות ק''י ע"א), כך גם בעיון בניין המשכן. מהתעמקות בבחינות הרבות היחודיות של המשכן ובית המקדש, אנו מתחברים שוב לקדושתם העליונה. ואכן, מחקירתנו בהיבטים הרבים המרכיבים את בניינים אלו, בוודאי נזכה לבניין בית המקדש השלישי הנצחי, במהרה בימנו.